למה אני מחוץ לחלון?

ככה אני מרגישה. אני נמצאת שם בחוץ, כשהחיים מתרחשים בפנים. בתוך הבית, שהוא העולם.

אני, נירנוש, כבדת שמיעה בת 45. אמא לילדים עם הפרעת קשב וריכוז.

מחוץ לחלון פעמיים.

פעם אחת, כלפי אילה שלא מבינים אותי, עולם השומעים. ואני חושבת שלא חייבים לראות באופן ברור בהתחלה, אם אני שומעת או לא. פשוט הרגשה של חוסר הבנה. גם שאומרים, או מודיעים באופן גלוי. יש לי ליקוי שמיעה. התגובה היא: אה, כן? לא רואים. אבל פתאום לא אומרים שלום. או מתחמקים. או מתיחסים אלי כמו אל ילדה מפגרת. הלו! אני רוצה לצעוק. אני אישה רגילה, משכילה. אני רק רוצה התיחסות רגילה. שווה. תנו לי היזדמנות...

ופעם שנייה: יש לי ילדים הפרעת קשב. זו התמודדות בפני עצמה. ילדים מדהימים, מפתיעים, מקסימים. טובים כל כך. ויש התמודדות גדולה כל כך. ומי מוכן לדבר איתי על זה?  היו אנשים שהיכרתי מתוך העולם הזה. קצתם נחמדים וקצתם אכזריים בדיוק כמו כל השאר.

אני חריגה בכל מקום שאני נכנסת אליו. מי יכניס אותי פנימה?