המטרה: א.ו.ש.ר (זרעים של א.ו.ש.ר לשעבר)
איך אני הופך דימיון למציאות. המסע שלי בדרך לא.ו.ש.ר.
*ועוד משהו, אני לא רוצה לרשום כל הזכויות שמורות (למרות שהן כן). אם את/ה מעתיק/ה מצטט/ת ממני זה בסדר ובכיף, בתנאי שתפנה/י קישור למקור ותיתן/י קרדיט. תודה.
פוסטים אחרונים
- הדלתות 29/4/20
- לבד. מונולוג. 19/6/18
- דיאלוג לבבי 20/3/18
- חיבוק 3/10/16
- תנינים של חרדה 10/4/15
- אפס מאמץ 10/2/15
ארכיון
מאבק
לחיות בסבך הרגשות, כמו יער טרופי סבוך. לשווא מנסה לפלס את דרכי בו בעזרת מצ`טה קטנה. קטנה מדיי. וככה מתקדם לאט לאט דרך הירוק המתפתל בכל הכיוונים ששואף להגיע מעלה אל האור. ואני הקטן מתנועע על הקרקעית הטחובה, חולם על סדר והגיון בתוך הכאוס השופע שמסביב.
שהייתי ילד, אבא שלי היה לוקח אותי לדוג. בדרך כלל זה הסתכם בזה שהוא היה עומד על צוק סלע חביב עליו בנקודה ידועה מראש ומשליך חכתו, בעוד שאני הייתי משתעמם במשך שעות ארוכות עד שהשקיעה והקור היו מזכירים לו שצריך לחזור הביתה.
הייתי מסתובב שם ומחפש מה לעשות. לזרוק סתם אבנים על הים לא אהבתי. זה נראה לי יותר מדי הרסני וחסר תועלת. גם לא היו האבנים השטוחות האלה שאפשר להקפיץ כמה פעמים. אבל היה שם שובר גלים ומאחוריו כמו מפרץ עגול קטנטן, שנים שלושה מטרים קוטרו, שהגלים היו באים וממלאים אותו בנמרצות יתרה.
כל מפגש מחודש עם המפרצון הייתי בוחן את הנזקים שנגרמו מאז הפעם האחרונה, ומייד פונה שוב במרץ לעבודה. עד שיום אחד, החומה הושלמה. גם הגלים היותר גדולים לא הצליחו לבקוע אותה. לפתע, הרגשתי שמשהו בי התרוקן. לאחר שהושלמה המשימה היה נדמה לי כי כל גאוותי עליה הייתה טיפשית ואין בה שום ממש. המשימה הפכה להיות ריקה מתוכן. ברוב ייאושי החלטתי לייבש את הבריכה שנוצרה. מלאתי אותה באבנים ובסלעים גדולים בחוסר סדר משווע. כמו הורס את היצירה שעמלתי עליה.
אינני זוכר אם זה היה קשור למפרצון או סתם כי נמאס לי, אבל הפסקתי ללכת לדוג עם אבא שלי.
לאחרונה אני חוזר ומביט באותה בריכה שנעלמה עם השנים והתמלאה סחף רב הרבה יותר ממה שיכולתי אז במו ידיי למלא ומהרהר כמה בודד הייתי שם במאבק הטיפשי הזה מול ים הרגשות. מאבק שבסופו אולי הכנעתי את הים בקטנה אבל גל גדול של ריקנות מילא אותי באותו הרגע.
(פורסם ב-8 במרץ 2009 בבלוג שלי בתפוז) |
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לצוף עליו גם אפשר :)
את ים הרגשות אי אפשר להכניע
אלא רק ללמוד לשחות בתוכו
שיט לא הצליח לי...
אני פה רק בשביל הכוכבים... ;-)
תעשה לי ילד, נמאס לי שאני כל הזמן מבקש ממך ואתה אומר שכולם כאן יותא איכותיים ממני!
מה כבר ביקשתי בן-אדם, למה זה כל כך קשה לרצות אותי פעם אחת הא?
מה יש לא הייתי שם בשבילך שהיית צריך אותי, אתה לא רוצה אותי יותר אני יודע, אתה כמו כולם. אף אחד לא רוצה לעשות איתי ילד. אפילו ההיא מפלורנטין ביקשה ממני ילד ואמרתי לה שלא כי אני עושה רק איתך.
נו כבר!
ת-ו-ד-ה
נ-פ-ל-א
אם תרצי אין זו אגדה
תודה.
גם אני רוצה מפרצון..........
מקסים
היום אני יודע... יש רבים עימי
כמה בודד הייתי שם במאבק הטיפשי הזה מול ים הרגשות
מקסים אתה *
למי אכפת הכוכבים... העיקר הכוונה...
הלאה עם קפטליזם הכוכבים ;-)
תמונה מקסימה!!!
פוסט משובח!!!
********
סורי אזלו לי הכוכבים!!!
כשאנחנו מסיימים ומצליחים לבנות משהו שעבדנו עליו הרבה
תמיד תהיה תחושה של ריקנות, אבל התחושה של ההצלחה צריכה לגבור עליה...
נראה כי זו הייתה בניית חומה סביב הרגשות שלך, תנסה לנפץ אותה
אולי המים ישובו לזרום... (-: