מאבק
לחיות בסבך הרגשות, כמו יער טרופי סבוך. לשווא מנסה לפלס את דרכי בו בעזרת מצ`טה קטנה. קטנה מדיי. וככה מתקדם לאט לאט דרך הירוק המתפתל בכל הכיוונים ששואף להגיע מעלה אל האור. ואני הקטן מתנועע על הקרקעית הטחובה, חולם על סדר והגיון בתוך הכאוס השופע שמסביב.
שהייתי ילד, אבא שלי היה לוקח אותי לדוג. בדרך כלל זה הסתכם בזה שהוא היה עומד על צוק סלע חביב עליו בנקודה ידועה מראש ומשליך חכתו, בעוד שאני הייתי משתעמם במשך שעות ארוכות עד שהשקיעה והקור היו מזכירים לו שצריך לחזור הביתה.
הייתי מסתובב שם ומחפש מה לעשות. לזרוק סתם אבנים על הים לא אהבתי. זה נראה לי יותר מדי הרסני וחסר תועלת. גם לא היו האבנים השטוחות האלה שאפשר להקפיץ כמה פעמים. אבל היה שם שובר גלים ומאחוריו כמו מפרץ עגול קטנטן, שנים שלושה מטרים קוטרו, שהגלים היו באים וממלאים אותו בנמרצות יתרה.
כל מפגש מחודש עם המפרצון הייתי בוחן את הנזקים שנגרמו מאז הפעם האחרונה, ומייד פונה שוב במרץ לעבודה. עד שיום אחד, החומה הושלמה. גם הגלים היותר גדולים לא הצליחו לבקוע אותה. לפתע, הרגשתי שמשהו בי התרוקן. לאחר שהושלמה המשימה היה נדמה לי כי כל גאוותי עליה הייתה טיפשית ואין בה שום ממש. המשימה הפכה להיות ריקה מתוכן. ברוב ייאושי החלטתי לייבש את הבריכה שנוצרה. מלאתי אותה באבנים ובסלעים גדולים בחוסר סדר משווע. כמו הורס את היצירה שעמלתי עליה.
אינני זוכר אם זה היה קשור למפרצון או סתם כי נמאס לי, אבל הפסקתי ללכת לדוג עם אבא שלי.
לאחרונה אני חוזר ומביט באותה בריכה שנעלמה עם השנים והתמלאה סחף רב הרבה יותר ממה שיכולתי אז במו ידיי למלא ומהרהר כמה בודד הייתי שם במאבק הטיפשי הזה מול ים הרגשות. מאבק שבסופו אולי הכנעתי את הים בקטנה אבל גל גדול של ריקנות מילא אותי באותו הרגע.
(פורסם ב-8 במרץ 2009 בבלוג שלי בתפוז) |
