לפני שמונה חודשים נשבר לי הלב. אמרתי נשבר? התכוונתי לומר - התרסק, התנפץ לרסיסים. הייתי כל-כך עצובה. וכל-כך כועסת! במשך יומיים תמימים לא יכולתי לדבר עם אף אחד ובכיתי בלי הפסקה. רחמים עצמיים במלוא הדרם. בתום היומיים האלה, בערב, הלכתי לשחות, כהרגלי. ברגע שנכנסתי לבריכה, בשבריר שניה של חוסן נפשי, החלטתי שאני לא נופלת ושאני מפסיקה לרחם על עצמי. במשך שעה שלמה, כשאני שוחה הלוך-חזור (חזה וגב לסירוגין), דקלמתי לעצמי בראש את המנטרה: "בקרוב מאוד אמצא את אהבת חיי!". שעה שלמה. קשה לי להגיד כמה האמנתי בזה. הרגשתי שאני מרמה את עצמי. לא באמת חשבתי שזה יעבוד. אבל המנטרה כבר נכנסה לי לראש ופשוט התנגנה שם שעה שלמה, כמעט על אוטומט. למחרת אפילו הלכתי רחוק יותר, ובמחווה רומנטית-טיפשית לעצמי החלטתי שהבחור הבא שינשק אותי - יהיה בעלי. יומיים אחר-כך יצאתי לבליינד-דייט. אני שונאת בליינד-דייטס (מישהו אוהב?). הקשר הכי ארוך שהיה לי כתוצאה מבליינד-דייט ארך שלושה שבועות. גם לא ציפיתי ליותר מדי מהדייט הזה. מקסימום - חשבתי שזה לפחות יעזור לי לא לשקוע ברחמים עצמיים ויחזיר אותי בהדרגה ל"מסע החיפושים" שאולי בסופו אמצא את האביר. מכר משותף הכיר בינינו. מה זה הכיר? הפך עולמות כדי שניפגש! במשך כמעט שנתיים הוא ניסה את כוחו ב"שידוך" הזה ולא הצליח. בכל פעם משהו אחר מנע מאיתנו להיפגש - פעם הבחור בדיוק התחיל לצאת עם מישהי, פעם אחרת אני בדיוק התחלתי, פעם היה לו לחץ בלימודים, פעם היה לי בלגאן עם מעבר דירה. כך במשך שנתיים. אבל לפני שמונה חודשים, ארבעה ימים אחרי שהתרסק לי הלב, מצאתי את עצמי יוצאת איתו לבליינד-דייט. מישהו שם למעלה צחק עליי צחוק גדול. לא צחוק גס ומרושע, חלילה. הוא צחק צחוק חם ונעים, צחוק כזה של סבא טוב ואוהב. צחוק של שמחה. כמו רצה לומר לי "הא! חשבת שמנטרות לא עובדות? חשבת שאין סיכוי שתפגשי את אהבת חייך בבליינד-דייט?? חשבת שלב שבור צריך ה-מ-ו-ן זמן בשביל להתאחות?! אני אוכיח לך אחרת!!" בדייט הראשון הוא מצא חן בעיני. בדייט השני הוא כבר מצא חן בעיני מאוד. אחרי שבועיים הייתי מאוהבת לגמרי. אחרי פחות מחודשיים כבר ידעתי שנתחתן. עברו שמונה חודשים מהדייט הראשון שלנו. ולפני שבועיים, ב-4 בנובמבר 2009, הוא הציע לי נישואים :-) מזל טוב!!! |