"אני באה לעזור לך,"  אמרה האמצעית  "אל תדאג, אחרי עשרות ארגזים אני ממש מומחית’" אמירה שכזו מפי בתי - אין מפחידה ממנה אך החשש ממה שצפוי לי  מעזרה זו מתגמד לעומת גלי השמחה והששון שהציפו אותי. בתי המתבגרת תניח לכל עיסוקיה הסוערים כמו ICQ ו-MSN ותבוא להדביק קרטונים ולמלא אותם בכל ההיסטוריה שלה שאיני מעז להשליך, אך היא לבטח תשמח להפטר מזנבות ילדות מגוחכים ואולי גם נוכל לזרוק סוף-סוף כמה עשרות אלפי טושים יבשים ושבורים שאני חושש לנגוע בהם.             

         "כשהייתי ילדה, היינו צריכים לעבור דירה ואבא שלי, בלי לשאול אותי, פשוט כך זרק את הטושים הכי טובים שהיו לי, מאז אני לא נותנת אמון בגברים," - אני מדמיין את בתי הערירית מנסה להסביר לפסיכולוגית האישית שלה - מדוע אינה מצליחה לקשור קשרים ראויים עם זכרים ומתוך ניסיון למנוע את הפורענות אני דוחף לקרטון גם את גרביה הבלויים מגיל 3 , את הסנדלים שהיו קטנים עליה כבר כשנרכשו בהיותה בת 5 וכמובן את כל דפי הציור שלה מהיום שבו השתבשה דעת הגננת ובמקום לזרוק את יצירות האומנות בסגנון רפי לביא בכל סוף שבוע - הייתה כורכת את מאות הדפים הצבועים ומגישה לנו כשי נפלא מבתנו באהבה. אני מביט בחמלה על הדפים ומקווה שהירוקים לא יראו בי גורם משחית נוסף של יערות הגשם וכשהחזאי אומר שהקיץ הזה היה חם מהרגיל והתחממות כדור הארץ היא ודאית אני מביט בהוכחות המרשיעות כנגד יוצאת חלציי ומקווה לטוב.

             בארבע אחרי הצהרים, מצלצל הנייד, היא על הקו, ספק בוכה, ספק צורחת אך מה שבטוח היא הגיעה בלי מפתח והיא כה היסטרית עד שאני מוותר על הסנדוויץ שהתחילו להכין לי ודוהר כאמבולנס להציל את המסכנה. אני מגיע מתנשם בכבדות, שרירי רגליי מכווצים וליבי הולפ בקצב של תת-מקלע ולתדהמתי אני מגלה אותה יושבת על המדרכה, מחייכת ומסמסמת באושר. היא מביטה עיניה בתמיהה מרובה ועיניה היפות שואלות "מה אתה עושה כאן בכלל?".

           אבא פולני או לא אבא פולני? דבר ראשון צריך לדאוג לקיבה שלה הילדה. אני ממהר לטגן לה שניצל טבעול עם תירס בקופסא ולהגיש לה קש כבקשתה למיץ התפוחים. כעת כשהיא שבעה ומחייכת היא מוכנה לעזור, כלומר, היא עייפה והיא הולכת לישון במיטה שלי  והעזרה שלה נפלאה. מתוך המיטה היא מחלקת לי הוראות (מעניין ממי היא קיבלה את הגנים האלו, בטח לא מהצד שלי - אני הייתי ילד מחונך ועוזר כל הזמן לאמא לאבא לשכנים ולמדינה) :תכבה את האור! תדליק את המזגן! חשוך מדי, תדליק אור קטן! חם מדי - תדליק מאוורר!! תגרש את הג'וקים! אבל אל תרסס! אל תעשה רעש! תסגור את התריסים! תפתח את הוילון! תחליף לי מצעים! תכין לי תה ותפסיק לחרוק עם סרט ההדבקה..              

         סוף סוף היא נרדמה. אני מעולף על הספה לשוני משורבבת החוצה ואני נושא תפילה קטנה לארתה פרנקלין. אחרי מנוחה קצרה ושיחה ארוכה עם ער"ן אנ חוזר לעצמי ומצליח לארוז עוד 3 ארגזים.  יש לי עוד 80 ארגזים לפחות ובקצב הזה אסיים כשהיא תהיה באמצע גיל המעבר שלה לקראת תקופת הבלות. בינתיים אני מתבלה ומתכלה.

          סוף סוף הצלחתי למצוא מים קרים וקצת יוד לחטא את האצבע שגזרתי לעצמי בטעות כאשר אני שומע את קול ישועתי קורא: "אבא!!!! נחתי!! אני מרגישה מצוין! אני מוכנה לעזור!!!... תעשה לי קפה!!!!" ואחרי זה אני הולכת לחברה..