| יש משהו עצמתי בנסיעת הרכבת.רעש עמום ומתמשךותחושה של מסה אדירה בתנועתה.והנוף המתחלף מעבר לחלוןדומם כל כךמשקף בעמידתו האיתנה את זרימתה של התנועה.ההרים הכבירים המתנשאים אל על באופקלאט נעים מתוך דממה.והשדות המשתפלים,מתעגלים על קמרוני הטבעמחליפים צבעם באור חמה.ולפתע שדרת עצים עצבניתחולפת קרובה ומהירה,ועכשיו כבר לא כל כך ברור האם אני או הם שבתנועה.בית קטן ועוד בית...ועכשיו אחד גדול.רחובות וגשרים בנינים בניניםמכסים כאן את הכול.ובנין אחד מפחיד וגבוה אותי זיהה מעבר לשמשה,הוא הרכין ראשו ונעץ עיניוהיישר אל תוך הנשמה.הוא פתח את פיו וצעק בעצמה"דע כי אני הוא מלך השכונה!!!"לאן תיסע? לאן פניך?מה לך כיוון ומטרה?רק טייל מזדמן אנוכינהנה מעצם התנועה.הבניין שלח ידווהחל צווח בעצמה:"אם כך כאן לא תעבור ללא כיוון ומטרה"והחל אותי שולף דרך נוקשותה של השמשה.התפתלתי וצעקתי אך לפיתתו כה חזקה ומבטו כל כך מכאיב.ולפתע יד רכה אליי לוחשת....אחי תתעורר רצית לרדת בתל אביב.
|