ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בר' כה/כב), פירש רש"י ש"רבותינו דרשוהו לשון ריצה. כשהיתה [רבקה] עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת"...אז רבקה שואלת  "אם כן למה זה אנכי? (שם, שם)", אחרי שנים של עקרות, כאילו מתחרטת רבקה על הריונה, אבל לא מוותרת.  התשובה שרבקה מקבלת מה'  "שני גוים בבטנך, ושני לאמים ממעיך יפרדו" (כב/כג)... "ולאם מלאם יאמץ, ורב יעבד צעיר" דורשת ממנה להשגיח על חינוך בניה יותר מאשר כל אם אחרת.

התרגלנו לחשוב בצורה דיכוטומית, להפריד באופן מלא בין טוב ובין רע, בין צדיק ובין רשע. ולקבל שרבקה ידעה להבדיל בין בניה אבל יצחק לא הבין אותם ולפי זה היא הייתה חייבת לשנות את תוכן הברכות. אבל אם נתבונן נלמד שגם יצחק ידע מי הוא  יעקב ומי  ועשו. ידיעה אחרת מאשר הידיעה של אשתו. כל אחד לפי יכולתו.

בעקבות רבקה, מופיע לפני יצחק דמות משונה, לא שגרתית, שידיה "ידי עשו" אבל "הקול קול יעקב" (כז/כב). יצחק שלא מסוגל לראות את הגוף הגשמי, נדהם, מתפלא ורוצה לברר האם: "אתה זה בני עשו"? (שם, כד)  כמבקש לדעת - הייתכן שעשו הרגיל את עצמו לנהוג כאחיו ושאימץ את קול יעקב? ומול הדמות הלא קיימת במציאות יצחק שמח וחגג: "ראה ריח בני, כריח שדה אשר ברכו ה'" (שם, כז).  יצחק מרגיש שחזונו התגשם ושהוא יכול לברך את בנו עשו האידיאלי, בברכת "ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש" (שם, כח).  כאלו אומר: אל תשכח עשו שמקור הברכה הוא הא-להים. אבל בסוף אין ליצחק ברירה אלא לברך את עשו האמיתי  "הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל".  בזו ובזו יש שמן, בזו ובזו יש טל. אבל  ההבדל הוא עמוק ונוקב. בברכת עשו לא מוזכר שם הא-לוהים. הבן האידיאלי צריך שיהיו לו חיים שהם התבטאות לביטוי ריבוי דברים טובים מה'. יצחק, בהבנת חיבורו של עשו לעוצמת היקום, מרגיש שמחה ורוצה לקרבו, לברכו, שלא ישכח את ה'. הוא רצה בתוך עצמו שקולו של עשו יהיה הקול של יעקב.

יצחק ידע שיעקב "איש תם יושב אוהלים" (כה/כז), יידרש גם להיות איש ציד, איש שדה. השילוב בין שני התכונות, יהווה יצור אחר, שתאפשר את הפצת שם ה' במציאות כולה. אבל הציפיות של יצחק כלפי עשו, התגלו  כאשליה, יצחק לא רוצה כוח בלי מוסר. יעקב הוא שמקבל את הברכה, ולא הבן האידיאלי. עשו נשאר מנותק מהאמיתות העליונה; וזה חבל, ליעקב-ישראל וגם לעשו עצמו.

יעקב כדי להיות ישראל, צריך להפגין נוכחות כגיבור. "לא יעקב יֵאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל" (לב/כט). וכשיעקב ידע להשתמש בידי עשו, בלי לאבד את קולו, זכה באופן לגיטימי לברכת האב לבן האידיאלי. וכך לימד רש"י: - "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה, כי אם בשררה ובגילוי פנים" (רש"י, לב/כט). כשיעקב מתקרב לנעלה והנשגב, אז  הוא נהפך להיות הזוכה הלגיטימי של ברכת אביו.