שיבעה. מנהג עתיק יומין שמשמעויותיו הדתיות רחוקות ממני (למרות שקיבלתי ספר הנחיות מדוייק בבית הקברות). בשבילי זו הזדמנות להתכנס ולהזכר באהבה.

סבתא שלי נפטרה בגיל למעלה מגבורות. 92 שנה היא היתה בעולם הזה.

חוותה מלחמות, אובדן, עלתה לארץ וגרה באוהל ובפחונים, עבדה סביב השעון כדי לפרנס את ילדיה הקטנים ולהאכיל אותם לאחר שבעלה נפטר. חיים לא פשוטים.

ואם זאת, ליבה היה פתוח ורחב, גם אם לפעמים הסתתר מאחורי חזות קשוחה.

ביום שלישי האחרון הייתי אצל סבתא. רצה הגורל והיתה אמורה להיות לי פגישה בערב אך היא בוטלה וזכיתי בכמה שעות נוספות של חסד איתה. בבוקר יום רביעי היא נפטרה.

יומה האחרון היה מלא בחום ובדאגה לזולת שעדיין הבליחו מתוך בלבול ושיכחת הזיקנה.

בשיחת הלילה האחרונה שלה עם אמא שלי, היא ביקשה ממנה לקנות לי גרביים שלא יהיה לי קר..

אז מה בעצם אני מנסה לכתוב כאן? סיכום חיים? סיכום תקופה? אולי בעצם רוצה לשתף בהתחלה חדשה?

התחלה של עידן חדש בו האהבה אפשרית. בו השלום זמין באמת גם בתוך המשפחה הגרעינית.

בחצי שנה האחרונה, במסגרת עבודתי עם הקורס בניסים, אני מתבוננת הרבה על מערכות היחסים הפנים- משפחתיות שלנו. ומנסה לראות לאן אפשר וצריך להביא ריפוי, לאן אני יכולה להביא את עצמי ואת האהבה שלי.

מערכת היחסים בין אמי וסבתי היתה מאוד הדוקה לאורך השנים אך גם מאוד סבוכה ומלאה בכאב. התפללתי שהמצב ישתנה. באחת המדיטציות שלי ראיתי את אמא וסבתא יושבות אחת מול השניה כשיד ימין של אמי מונחת על ליבה של סבתא ויד שמאל שלה מונחת על יד ימין שעל הלב, וההפך.

ביקשתי להיות שם ברגע הקדוש הזה. ביקשתי להנחות אותו. ידעתי שאין יותר זמן לחכות ושלא יהיו עוד הרבה הזדמנויות כי סבתא שלי מאוד זקנה וימי הצלילות שלה הולכים ופוחתים.

"התבשלתי" כמה חודשים עם החיזיון הזה ועם הידיעה שאני חייבת לעשות את זה. אבל לא אזרתי אומץ. הספקות חילחלו: מה הן יגידו. ואיך אני אעשה את זה,מי אני שאעשה את זה, מה שעת הכושר הנכונה??

לפני כשלושה שבועות סבתא היתה בבית החולים. זכיתי במשפחה נפלאה שחרטה על דגלה מעיין חוק לא כתוב, שלא משאירים בן משפחה לבד בבית חולים. וכך היה.

באחד הימים כשהמצב התדרדר, החלטתי שזהו, אי אפשר לחכות עם זה יותר. באותו יום עוד התלבטתי והתחבטתי, עד שחברה טובה אמרה לי בטלפון- תשתתפי גם את ותעשי את זה כמו משחק.

וזה היה החלק החסר בפאזל, לא יכולתי להישאר צופה מהצד. מנחה. הרי גם אני חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים הזו. זאת היתה התשובה- הייתי חייבת להשתתף.

ואז בפשטות רבה אמרתי להן- "רוצות לשחק משחק? אנחנו עושות סבב וכל אחת אומרת תודה לשתי האחרות." באופן קסום הן הבינו והסכימו. אמא שלי הבינה את גודל העיניין ונראה לי שמאוד הופתעה שסבתא שלי הסכימה להשתתף.

הסבב הראשון היה קצת חורק, אך מתוכו עלו עוד כחמישה סבבים של הכרת תודה מדהימה בין הדורות.

למחרת אחותי הגדולה הגיעה וסבתא שלי ביקשה ממנה להשתתף גם היא במשחק.הפעם צעדנו שלב נוסף ועשינו סבבים של- "על מה אני מבקשת סליחה. "

למותר לציין שהדמעות זלגו ללא הרף..

ופתאום אל תוך הסבב סבתא שלי ביקשה להכניס גם את המטפלת שלה שהיתה צמודה אליה בשנתיים האחרונות. וגם ממנה ביקשה סליחה ואמרה תודה ברגע נדיר במיוחד.

סיימנו בסבב של ברכות- כל אחת מברכת את האחרות ואת עצמה. אמא שלי בתורה בירכה את סבתא ואמרה לה שהיא משוחררת (סבתא ישנה באותו רגע, אך הברכה הדהדה בחדר).

היומיים האלה היו מהרגעים המרגשים והמכוננים בחיי. ונראה לי שבכלל בהיסטוריה המשפחתית שלנו ובמסע הרוחני האישי שלי.

רגעים של כנות. של אמת. של הסכמה להניח את המסכות והטינות ופשוט להיות. לתת לאהבה מקום וכבוד. כולנו עד היום ממשיכות לדבר על זה ולהזכיר את גודל הנס בפני מי שרק רוצה לשמוע.

ריפוי גדול היה שם בחדר. ריפוי שתוצאותיו המלאות כנראה לעולם לא יוודעו לנו, אך אותנו הוא קירב וחיזק, ואיפשר לשחרר את סבתא הלאה לדרכה, עם המון חמלה ותודה. לסבתא הוא איפשר כנראה ללכת קלה יותר, סלוחה יותר, אוהבת ואהובה.

יומיים בתוך השבעה.

סבתא נפטרה בבית שלה, במיטה שלה, כמו שהיא תמיד רצתה. בשלווה.

הכאב קיים ומפלח, אבל מלווה אותו תחושת הקלה ושחרור. מעבר לקץ הסבל,משהו עמוק יותר, מהותי יותר. משהו שיאפשר גם לנו ללכת הלאה קלות יותר. אהובות ואוהבות. ולהביא את המסר האהבה הזו לדורות הבאים.

יהי זכרה ברוך.