התמונה הזו היא תמונתו של הכימאי הבריטי, סר המפרי דייווי (1778-1829), אחד האנשים הנערצים עלי ביותר. את סיפורו קראתי כילד, והוא היה דמות שמאד הזדהיתי איתה לאורך חיי...
דייווי גדל כפרחח שלא ביקר בבית הספר, עד שאביו נפטר כשהיה בן 16. כדי לעזור לפרנסת המשפחה הוא הלך לעבוד כשוליית רוקח ושם התוודע אל הכימיה. כל השאר  - כבר שייך להסטוריה... דייווי גדל להיות אחד הכימאים הדגולים שהעמידה האנושות...

בכל כיתה, היום הראשון מרגש. בכיתה א` קצת יותר - אבל בסוף כל חופשה גדולה, כשעולים לכיתה חדשה יש את ההתרגשות הזו של התחלה חדשה. אני זוכר כילד את היום הראשון, את העלייה במדרגות אל חדר הכיתה החדש, את הציפייה שהשנה יהיה יותר טוב מאשר בשנה שעברה...

אבל אני גם זוכר שמתישהו זה די עבר... אני זוכר שנים שהייתי מגיע אל בית הספר, עולה אל הכיתה בתחושת נכאים, מניח את התיק במקום הכי רחוק שיכולתי למצוא, מעיף מבט החוצה מהחלון וחושב לעצמי "עוד 10 חודשים..."

אני לא ממש יכול להניח את האצבע על הרגע שבו הפסקתי להתרגש, או לאהוב להגיע לבית הספר, אבל יש כמה אירועים שאני זוכר היטב.

בעיקר, בית הספר מצטייר לי כמקום משעמם בצורה שאין שני לה. הכל נתון בתבניות של לימוד, ללא קשר בין נושא אחד ונושא אחר. מורים נמרצים מחד, ועייפים מאידך. אבל אני גם זוכר איכפתיות, לפחות בבית הספר היסודי.

בתיכון - גם האיכפתיות הלכה לה לאיבוד בין הררי התלמידים ששרצו במסדרונות - ומשם, הזיכרון החודר ביותר הן המכות - לו הקירות בכיתה ובמסדרונות יכולים היו לדבר, יש לי את ההרגשה שפה ושם היו נושרות פיסות של טיח בשעה שהיו מספרים על שלטון הפחד ששרר במסדרונות. חבורות חבורות של תלמידים שהטילו את אימתם על תלמידים שהיו קצת שונים מהם. ואני בתוכם.

רק שלהבדיל מתלמידים אחרים, לי לא ממש היה איכפת להיות "מנודה", או "מוחרם", אבל כן פחדתי מהמכות. אחת הדרכים העיקריות היו פשוט... לא להגיע לשיעורים - כך שלא הייתי חלק מהתכנונים של אותם תלמידים לגבי ההפסקות הקרבות והולכות. אבל היכן מסתובב לו תלמיד שכן (לפחות עדיין...) מגיע לבית הספר אבל לא נכנס לשיעורים?

אז זהו... הייתי הולך לחברה שלי.

לא - לא "חברה", אלא חברה - חברת נפש אמיתית, כזו שיודעת עלי הכל, כל מה שאני אוהב, כל מה שאני שונא, כל מה שאני גאה וכל מה שאני פוחד -  ה כ ל ! מישהי שהיתה בשבילי - כל בית הספר התיכון כולו בתוך אדם אחד: קראו לה גיזה. היא היתה הספרנית של בית הספר...

הספרייה עצמה לא היתה גדולה במיוחד, אבל היו שם המון המון ספרים דחוסים במדפי מתכת אפורים. והייתי הולך לשם, תופס איזה ספר וקורא, או יושב ליד גיזה ומדבר איתה על כל מיני דברים. היא ידעה מה אני אוהב לקרוא, והיתה ממליצה על ספרים מספרים שונים, ואני הייתי יושב שם וקורא. הימים הכי הכי כיפיים במוסד ההוא עברו שם, במעברים האפלוליים של הספרייה ההיא.

אינני יודע היכן היא, אפילו אינני יודע אם היא בכלל עודנה בחיים, אני חושב לעצמי בכל פעם מחדש שאני חייב לבדוק - אבל אין לי כל כך אומץ, בעיקר אין לי אומץ לגלות שהיא כבר... איננה כאן. מצד שני - אם היא כבר לא כאן, יש לי הרגשה מאד טובה לגביה שהיא מלאכית בעלת שיער קצוץ ומשקפי ספרנית גדולים ומדי פעם מגניבה מבט לבדוק אם קראתי את הספר החדש של...

כך עברו שנות חטיבת הביניים, כיתה ז`, ח`... בצורה שהמילה "סיוט" עושה עימה חסד - משהו שבין הקבצה ג` במתמטיקה, לציונים ברמות של... 5, 6, 8... מתוך 100 - אל תתלהבו יותר מדי. פעם אחת ממש הברקתי במתמטיקה - הוצאתי 15 במבחן על תורת הקבוצות. כשקיבלתי את הבחינה, אני זוכר שהבטתי בדף המשורבט וחשבתי לעצמי "מה אני בכלל עושה כאן?"

המורה למתמטיקה תפסה אותי פעם במסדרון ושאלה איך זה שאפילו בהקבצה ג` אני מצליח להיות כל כך גרוע? לא ממש היתה לי תשובה - מה גם, שלא חשבתי שהשאלה שלה מעידה על משהו מלבד חוסר שכל וחוסר רגישות. עניתי לה משהו בסביבה של "אני לא מצליח להבין את החומר".

מה לא מצליח? "לא מצליח" זו המעטה קיצונית למצב - כלום - נאדה, גורנישט! לא הבנתי מה היא בכלל רוצה ממני. איבדתי אותה איפשהו בין סוף החופש הגדול לראש השנה - איבדתי טוטלית, כלומר, הכל היה מאד ברור ומאד פשוט - אבל את השאלות בבחינות אף פעם לא פתרתי נכון. תמיד הייתי בטוח שאני מבין את החומר בצורה טובה, אבל פתרון השאלות היה תופס תמיד איזה "ספין" לכיוון הלא נכון.

בשאר המקצועות, לא ממש היה יותר טוב. בהיסטוריה... היה כזה שיעור? בספרות פעם המורה העירה אותי כדי לבדוק אם איבדתי את ההכרה או שסתם משעמם לי. אפילו בחינוך-גופני נכשלתי. משהו כזה, מן פיהוק ארוך ארוך מלווה בתחושת כישלון עמוקה שעומקה כעומק הגלות.

ואז, הגעתי לכיתה ט`. אתם יודעים - הכיתה הגורלית הזו - כשמחליטים אם נשארים בביה"ס להגיע לבגרות או שמוצאים קריירה בתור משהו אחר. אז באופנה היה ללכת להיות טבח - לא יודע למה, זה מה שכל ה"כישלונות" עשו. לו ידעו ש-25 שנה מאוחר יותר כל טבח יהיה שף עם תכנית טלוויזיה ויטחן כסף במסעדות יוקרה - אולי הורי לא היו נופלים מהכיסא כשיום אחד הם הוזמנו אחר כבוד למשרד מנהל בית הספר, שם ישבו גם המחנכת שלי ויועצת ביה"ס, שמה היה עדנה והיא היתה נפש טובה באמת.

"RT הוא נער נחמד, מנומס להפליא, שקט מאד אבל קצת... קצת איטי. אנחנו ממליצים להעביר אותו למוסד שיהיה יותר מתאים לצרכיו..." אמרו להורי ההמומים עד אבלים. הם הביטו בי בחמלה מהולה ב"חכה חכה... נגיע הביתה והלך עליך סופית בגילגול הזה!!!" את המצב סיכמה אימי שאמרה בצורה הכי ברורה בעולם ובקול רם "מה עשיתי רע שמגיע לי בן כמוך??" לאחר מכן היא הפנתה את ראשה ממני וזהו - נותץרתי לבד שם.

טוב, לא ממש לבד - את הדממה ששררה בחדר פילחה שאלה של אבי. הוא היה עו"ד ממולח ולרוב היה מצליח למצוא פרצות בהחלטות של שופטים - אז צוות עייף של בית-ספר לא דרשו יותר מדקה שתיים, הוא היה מנוסה מאד בלצאת ממצבי ביש של שולחיו והוא התייחס למצב כאל דיון בבית המשפט שנקלע לעמדת נחיתות בשל הלקוח הדביל שלו "אהמממ... זו מסקנה ראוייה לתשומת לב עמוקה" פתח את הנאום (לא מתחייב שממש באלו המילים, אבל זה הסגנון) "ואני מעריך מאד את יכולתכם לאבחן אותו וסומך עליכם בצורה מלאה. רק שיש לי שאלה לגבי ההמלצה הזו, ואני צריך את עזרתכם."

"אתם מבינים? יש לנו בבית ספרייה, ויש שם כמה וכמה ספרים, משהו כמו 3000, אולי יותר..." הוא לא הגזים - אם היה משהו שהיה ממנו המון בבית שלנו - אלו היו ספרים, על כל נושא, לכל רמה, בכל מקום: במרפסת, בחדרים , בסלון, בפינת האוכל... היה לי כנער חשבון פתוח בחנות ספרים לא רחוק מהמשרד שלו ובעל החנות מאד אהב לראות אותי מגיע. מאד!  "העניין הוא, ש-RT קרא חלק גדול מהם. אתם יכולים למצוא אותו בשני מצבים בד"כ - ישן וספר לידו, או ער וראשו תקוע באיזשהו ספר..."

היתה דממה...

"רק אנא הסבירו לי - כי אינני מכיר הרבה איטיים שקוראים כל כך הרבה - מהיכן נובעת כאן חוסר העיקביות?"

אחרי תדהמה שארכה משהו שבין שנייה וחצי ליומיים, קשה לשחזר את פרק הזמן המדוייק שחלף שם, המחנכת התעוררה ראשונה ואמרה "אבל כאן בבית הספר הוא לא קורא בכלל - בדקתי וכרטיס הקורא שלו ריק".

"אני לא מחתים את הספרים - גיזה הספרנית מכירה אותי".

לאחר התייעצות בין הגורמים המוסמכים הורם הטלפון לספרנית לברר "בוודאי שאני מכירה את RT, הוא בדרך כלל כאן, אבל כרגע הוא איננו - לא יודעת היכן הוא. כן - הוא כבר קרא את רוב הספרייה..."

טוב, לא אלאה ממש בפרטים - רק אומר שנשלחתי לאיבחון מטעם בית הספר על חשבון הורי, ושם גילו כל מיני ממצאים שהולכים איתי עד היום ומאד כיף היה לקבל אותם עם חותמת של מישהו חשוב, ועוד יותר מזה היה כיף ללכת עם אבי למנהל בית הספר ולתת לו עותק של הממצאים ההם.

אבל בצד האיבחון הזה, היה לי בתוכי אבחון נוסף - המורים הללו, אפילו לא יודעים מי אני. אז מה אני בכלל מחפש כאן?

שאלה מצויינת, והחלטתי למצוא את התשובה במקום אחר.

בשנה שאחרי כן, מתישהו בין סוכות לחנוכה ארזתי את עצמי ועזבתי את המקום ההוא. הייתי מגיע מדי פעם, סתם למסור ד"ש לבית הספר עצמו, ובעיקר לשבת עם גיזה - אבל לא הייתי נכנס כלל לשיעורים. לא ידעתי מי המורים שלי ולזכותם יאמר שהם גם לא ממש לחצו עלי להראות את פרצופי. הם רק היו מזמינים את אימא שלי פעם בשבועיים שלושה לומר לה שהמצב לא יכול להמשיך בצורה כזו - אבל שמרו על שקט תעשייתי. היא מצידה מתבדחת היום (היא לא זוכרת שהיה כל כך גרוע...) שהיא היתה בבית הספר יותר ממני.

חזרתי לשם טיפה לפני חופשת פסח של י"ב רק כדי לגלות שהי"ב-ים מסיימים ללמוד ב... פסח. נפלא.

לקחתי את ספרי הלימוד - קראתי, עברתי את הבגרות על ממוצע מהמם של 60 בערך, עם כישלון בודד בפיסיקה - המקצוע האהוב עלי משחר נערותי שבו קיבלתי בבגרות 28! ובזה תם הפרק הזוועתי ההוא בחיי.

עד היום, כשאני עובר מדי פעם סמוך לבית הספר ההוא, אני מביט אל תוך הרחוב הקטן שהוא שוכן בו, לא רחוק ממרכז הכרמל בחיפה (אתם לא צריכים לנחש - זהו ביה"ס "חוגים" בחיפה) וחושב לעצמי ומתפלל בליבי שהמורים של הבן הגדול שלי יכירו אותו קצת יותר טוב.

הוא דומה לי בדרך החשיבה שלו, הוא דומה לי ברחפנות שלו והוא בעיקר דומה לי בזה שהוא שונא לחשוב בתבניות - הוא חושב בדיפוזיה. הוא שומע מילה שמסקרנת אותו וממנה לומד וחושב עוד ועוד ועוד...

אני מקווה שהמורים שלו ידעו להבין שהוא לא "איטי" - אני מקווה שהם יהיו חכמים מספיק להבין שהוא רק לא נכנס להם לתבניות.

מצד שני - הוא יודע שאני מאד אוהב לדבר איתו על כל נושא שהוא מפתח. אם לא הם יתנו לו את ההרגשה שהוא אוצר - זה לא יחסר לו. אימא שלו ואני יודעים איזה אוצר בלום הוא כולו - גופו ונפשו.

והכי גרוע - אף אחד מאיתנו לא חוסך ממנו שום שביב של הערצה גלויה וסמויה.