עליתי על מטוס קונטיננטל בלילה שבין ה-17 ל-18 לאוגוסט 2008, נפרדתי מהמדינה שבה חייתי את שנותי, השארתי כאן משפחה... השארתי שני ילדים וחברה שרציתי להזדקן איתה, ויצאתי להגשים חלום ילדות... בהמשך, עוד תגלו שכדי להגשים חלומות לפעמים משלמים תגי מחיר גבוהים מאד - וחייבים בכל פעם להעריך מתי המחיר גבוה מדי וחייבים לומר "עד כאן"... אבל למה להקדים את המאוחר? יומיים אחרי כן הגעתי למקום העבודה החדש שלי - כשהאוטובוס עבר סמוך לקיר השחור שעליו רשום באותיות כתומות: Welcome to NASA - JPL, רעדתי מהתרגשות. בקושי נשמתי והיה די מפתיע לגלות ששאר הנוסעים באוטובוס די אדישים. יום אחד זה יקרה גם לי?
לא קל למדענים ישראליים להגיע הנה - נאס"א היא סוכנות פדרלית של ממשלת ארה"ב ונחשבת כמתקן אסטרטגי - לכן מי שמגיע לעבוד כאן, צריך בידוק ביטחוני מעמיק שאת עקבותיו מרגישים עמוק בקרביים עוד זמן רב אחרי שמתחילים לעבוד כאן. לישראלים ולעוד כמה חברים במועדון מאד אקסלוסיבי של מדינות - החיים עוד קשים הרבה יותר - מישהו כאן צריך מאד מאד לרצות אותך כדי להגיע הנה ולמעשה, עד כמה שאני יודע - אני הישראלי היחידי שהגיע לעבוד כאן כשהוא בעל אזרחות ישראלית בלבד. בעוד כמה חודשים אמור להצטרף הנה ידיד טוב שלי - אם הוא יעבור בשלום את הבידוק הבטחוני כמובן... אחרי שמצלמים אותך, ממפים אותך, בודקים שאתה אכן אתה ואין סיכוי שבמקרה בדרך הנה התחלפת עם מישהו אחר שהוא לא אתה - הגיע הזמן לעלות למעבדה. תשכח מזה... כאן יקירי, זו ארה"ב של אמריקה, לא איזו מדינת אידיאנים במזרח התיכון. כאן... אתה לא תראה את דלת המעבדה אפילו מבחוץ כל זמן שאין לך "סייפטי קרדיט" - מה שאומר, שמעתה למשך כמה שבועות כל מה שאתה עושה זה לקרוא רק חומר תיאורטי במשרד שהקצו לך, ומגיע לקורסי בטיחות שונים כדי שיהיה תיעוד לעובדה שאת יודע להפעיל את הציוד שהקנה לך בישראל את התואר ד"ר. הלך כל הכיף מצד שני... קצת מחשבה על העסק ואתה לומד להעריך אותם על הסדר שיש כאן. הכל מתועד, והכל ברור - אין קיצורי דרך, ואין חיפופים. אם משהו לא בטוח ב-100%, לא ממשיכים הלאה. זה מעיק... מקום מדהים. |