שרותי ההצלה של נאס"א...
תכירו... שירותי ההצלה של נאס"א. אתם יודעים מה? בואו נתחיל עם שרותי ההצלה של ארה"ב באופן כללי כפי שרואה אותם מי שגדל וחי במדינה מזרח תיכונית עייפה, והגיע לארה"ב - מדינה ששונה מישראל כמעט בכל היבט אפשרי. אני לא מדבר על גודל המדינה. עד שלא מגיעים הנה, לא מבינים כמה ארה"ב גדולה. אני מדבר על האנשים - אולי הדבר שהכי הפליא אותי היה ששבת אחת הלכתי לטייל עם החברים שלי בפסאו-קולורדו כאן בפסדינה, קניון חוצות יפהפה עם עגלות מוכרים בחצר הגדולה. בשעות אחר הצהריים של יום שבת, העגלות היו פתוחות, עמוסות סחורה, והמוכרים... לא בנמצא. חיטטתי, בדקתי, הבטתי - אף מוכר לא הגיע. "איך הם לא פוחדים שיגנבו להם?" שאלתי את חבריי. "למה לגנוב - קונים" הם ענו. "כן... אבל בכל זאת - אני יכול לקחת את הדברים כעת וללכת - למה הם לא סוגרים את העגלות או שומרים עליהן?" "כי אדם שיגנוב מעגלה פתוחה לבד, יגנוב ממנה גם כשהמוכר כאן או כשהיא סגורה..." הם ענו "וחוצמזה - רואה את המצלמות שם?" הבטתי לכיוון שאליו הם הצביעו, ופתאום ראיתי שהמקום פשוט מלא מצלמות - הספר "1984" עם "האח הגדול" שצופה בך, קורם עור וגידים מול הפרצוף... "הם רואים אותך, אתה לא תגיע לרחוב לפני שיגיעו אליך אנשי הביטחון ואיתם, לא הרבה רוצים להתסבך." כן, אנשי ביטחון ושוטרים, כאן בארה"ב, או לפחות בקליפורניה, הם לא הטיפוסים שאתם ממש רוצים להסתבך איתם - רובם נראים כמו מקררים "Side by side", חסרי צוואר אמיתי וזרועות בעובי של הרגליים שלי. להבדיל ממקרר - הם מלאים בשרירים. מעטים השוטרים שראיתי כאן עם כרס משתפלת, רובם נראים כמו משהו ששומר נפשו ירחק. אה, כן - הם גם אוהבים לירות. בחשודים שלא מרימים ידיים מספיק מהר. המשחק שהם הכי אוהבים, זה אקדח חשמלי: מין אקדח שיורה שתי אלקטרודות שננעצות בגוף החשוד ומעבירות דרכו מתח חשמתי של ברק קטן - הגוף מתעוות בעוויתות נוראות של שרירים ללא שליטה והחשוד המיידי צורח מכאבים, לא של הזרם החשמלי אלא של שרירים נתפסים. ויצא לי לראות את זה כמה פעמים ברחובות השכונות שנמצאות צפונית לכביש 210 - בדרך לעבודה כשאני רוכב לשם על האופניים, מחזה לא מלבב - אבל מה? אפשר להשאיר את העגלות פתוחות. דרך אגב - גם את הבתים: אני זוכר שיום אחד הגיע אלי איש התחזוקה של הבית שאני גר בו, תיקן את הכיור וטוחן האשפה והשאיר את הדלת פתוחה במשך שעות. הגעתי הביתה, לא רק שהדלת היתה לא נעולה, היא היתה פתוחה מעט. על השולחן מול הדלת יש את המחשב הנייד שלי - הוא עדיין היה שם. לידו היתה מצלמה טובה - היא עדיין היתה שם. איש לא נכנס לבדוק ולקחת משהו. כללית, תחושת הביטחון כאן מדהימה, אני זוכר את המרדף הראשון שראיתי כאן ברחוב לא רחוק מהבית, יום רגיל אחר הצהריים, הרחובות חמים ושקטים, ופתאום במכה אחת שמעתי ניידת משטרה מגיחה מאחד הרחובות וטסה לעברי על רחוב קולורדו הראשי של פסדינה, עוברת אותי במהירות שלא תיאמן ולא משנה באיזה צד של הכביש וממשיכה הלאה. מותר להם לנהוג בצד הנכון, בצד הנגדי, על המדרכות ודרך חצרות (וזה כתוב בספר ההדרכה ללומדי נהיגה כאן: נהג חייב לעצור לחלוטין כשהוא רואה או שומע רכב הצלה כי לרכב מותר לעשות באותו זמן הכל!). שניה אחרי שהוא עבר אותי, שמתי לב שהרחוב מלא, פשוט מלא ניידות משטרה שיצאו מכל החורים האפשריים של העיר, וזה אפילו לא היה קרוב לתחנת המשטרה... הם פשוט מסיירים ברחובות בשקט במספרים עצומים, וברגע שיש קריאה, כולם טסים לאותו כיוון ואתה רק שמח שלא אחריך הם רודפים - כי לברוח מהם, אין הרבה סיכוי. ועוד לא דיברתי על המסוקים של המשטרה - אלו חגים בשמיים לעשרות. ביום רואים אותם בצבעי הלבן-שחור. בלילה - הם טסים ומאירים עם הזרקורים העצומים שלהם אל הרחובות... כשאתה רואה מסוק טס בסיבובים, ברור לך שיש תושב עתידי חדש בכלא המחוזי. כשהם עוצרים חשוד, הוא נשכב על הקרקע בפישוט ידים ורגליים... אחרת, הוא מתחיל לרקוד לצלילי האקדח החשמלי או מפסיק לרקוד לצמיתות כשהוא מקבל חזות של מסננת. איכשהו, העוצמה הלא מתפשרת הזו חדרה לציבור שרובו המוחלט מאד לומד שכדאי מאד לציית לחוק. אותו דבר גם בנהיגה... כאן אם תזגזג בין נתיבים, אפילו לא תבין מאיפה נחתו עליך כל אופנועי ההארלי הללו של המשטרה - והם יהיו עליך עם קרוזר של ההי-וואיי פטרול שמצטרף לוודא שאתה לא משוגע או שיכור שהולך לנסות משהו טפשי כמו לא ממש לעצור מייד. לעבור על המהירות המותרת? בבקשה. אחרי שני מייל כבר תמצא את עצמך עומד בצד ומקלל אל עצמך. אני זכר שנסעתי עם חברתי לשעבר לסן-פרנסיסקו, בדרך חזרה כשרק התחלנו לעלות על ההרים, התלהבתי והתחלתי לנהוג קצת ישראלי: כביש רחב, מפותל ואספלט משובח - עליתי במהירות וזיגזגתי קצת... כמה שניות אחר כך הופיע במראה מופע אור קולי של מנורות הגג של ניידת משטרה ואורות החזית שמתחלפים ביניהם... דמי קפא בעורקי רק שהפעם הוא היה למזלי בעקבות ביש מזל אחר. הבנתי שפשוט לא רואים אותם כאן עד שמאוחר מדי - והם כאן בכל מקום! המשכתי כמו טאטאל`ה... ילד טוב פסדינה. רק אתמול, הזדמן לי לראות נהגת שניסתה לקצר לעצמה את הדרך ובמקום לעשות סיבוב, נסעה חצי בלוק נגד כיוון התנועה של רחוב גרין - רחוב ציורי המקביל לרחוב קולורדו הראשי. כשהיא הגיעה לצומת על רחוב לייק - הרחוב הראשי הניצב לקולורדו, נפל עליה ממש מאין-לי-מושג-איפה שוטר רכוב על הארלי והורה לה לעצור. עד שהיא עצרה, כבר היו בזירה עוד שני אופנוענים שליוו אותה מעדנות ואיבטחו את השוטר שעצר אותה, כן - האמת היא שיש להם ניסיון לא מי יודע מה טוב עם נהגים שניסו להתנגד לענישה... אחרי המשטרה תמיד יופיע אמבולנס, גדול, קובייתי למראה ודי מהר אחריו מופיעה משאית כיבוי אש: אלו מפלצות אמיתיות שלרוב בנויות שני חלקים נפרדים עם שני נהגים, אחד מלפנים כרגיל ואחד בחלק האחורי... ואני לא בטוח, אבל הרושם הוא שיש גם שני מנועים לעסק הזה - לא ביררתי. רעש צופרי האוויר שהכלים הללו משמיעים יכול להעיר את בטהובן מקברו. כאן לא מזלזלים בכלום. גם לא במדען ישראלי שמרוב התלהבות דופק לעצמו את היד ומתעלף במשרד של מנהל המעבדה שלו... כל החבורה הזו: ניידת משטרה פנימית של JPL, רכב כיבוי אש של JPL ואמבולנס מגיעים יחד לאסוף את הלמך. ההרגשה הכי קשה היתה של מבוכה... "מה עשיתי?? הערתי את כל JPL משנת צהריים!!" ואני מנסה לומר להם בשקט "אני כל כך מתנצל, סליחה שהטרחתי אתכם..." והם מחייכים ואומרים לך "זה קורה לכולם, אל תתרגש - אנחנו לוקחים אותך לבית החולים של JPL ורופא יבדוק אם אתה צריך פינוי לבית חולים בחוץ...".  כמובן שאין שום סיכוי שיאפשרו לך ללכת למרפאה ברגל כדי לשמור על שאריות כבודך הדרוך, אלא מסיעים אותך באלונקה מיוחדת כשאתה קשור היטב ויש את מי שפותח את הדלת במסדרונות, מזמין את המעלית, דואג שחלילה האלונקה לא תיגע בקיר כדי שלא תזדעזע ואתה מוסע משם בתוך האמבולנס עם זריקת אינפוזיה ושיירה שמשמיעה קונצרט לצופרי אוויר ותזמורת מאת מישהו שיכור. בבית החולים מקבל אותך הרופא של JPL, ד"ר אסטראדה שבודק אותך מכף רגל ועד ראש, ומאמת את העובדה שלא לקית בשבץ, התקף לב, יתר לחץ דם, עווית הרחם או תשניק סוסים... לוקח את כף היד, בודק ובודק ומהנהן ו... "אין שבר - דפקת את העצם קצת ומעכת לתוכה את העצב - יהיה בסדר. " רכב משטרה מסיע אותך חזרה למשרד והשוטר מביא לך בקבוק מים מינרליים. מודיע לכל המשרדים לידך לשים עין שהפוחז הישראלי לא מתעלף שוב, מברך אותך בחיוך ענק לשלום והולך... ואתה לא יודע היכן לקבור את עצמך. ואז - מגיע התחקיר. טלפון ב-9 בבוקר שלמחרת, אני על האליפטיקל בחדר כושר אחרי 40 דקות אימון אירובי מתוך 60, ושריפה של 700 קלוריות מתוך ה-960 שאתה אמור לשרוף (את הרמת המשקולות דחיתי ליום ראשון): על הקו אחת מעובדות המשרד למשאבי אנוש. "איך ישנת?" "איך אתה מרגיש?" "מה אכלת הבוקר?" "אתה מוכן לספר לי איך הכל קרה?... חייבים למלא דו"ח" אני מספר... "האם הריהוט היה תקין בעיניך? " - כאילו דא?... הלוואי שבבית היה לי כזה ריהוט! "יש לך תלונות על איכות ובטיחות המשרד? " - לא ממש... מלבד לעטוף הכל בצמר גפן ולשים כריות אוויר נגד מדענים מתלהבים - לא ממש אפשר היה לעשות משהו נוסף... "אז אתה ממליץ לשים כריות אוויר לשולחנות?" הגיעה שאלה רצינית לגמרי . "לא... זו היתה בדיחה..." אתה מנסה לצאת מזה. "אני שמחה לשמוע" היא עונה לך ועדיין נדמה לך שהיא רוצה לחנוק אותך קצת. "איך היה תפקוד צוות ההצלה?" - רציתי לומר לה שצריך אולי להגיע עם קצת יותר אנשים כדי להיות בטוחים שהכל בסדר, אבל התאפקתי. כמה אידיוט יכול אדם אחד לצאת? יום שני בבוקר שלאחר מכן, טלפון נוסף... משרד החקירות הפנימיות של נאס"א... תירגע יקירי... הם רק רוצים לברר אם המנהל התרשל כשהתעכב לעזור לך, אם הוא קרא לשירותי ההצלה לפי הנהלים, אם הנהלים נשמרו בקפידה ואם כולם עבדו לדעתך נכון. "מה נכון?... תגיד, אתה צוחק? בחיים לא ראיתי טיפול כזה בטמבל שכולה התלהב ממשוואה!!" אבל שוב שתקתי, ורק אמרתי "הכל פעל על פי כל הנהלים!" למדתי שבנושאי בטיחות לאנשים הללו יש סף סבלנות מאד מאד נמוך. איזה תובנות לדעתך ניתן להפיק מהאירוע? - הפעם הוא הפתיע אותי "אולי להמליץ לקום יותר לאט? אני יודע שזה נשמע קצת מגוחך, אבל אני חייב לכתוב את זה..." הוא ממש התנצל. שנינו צחקנו בהקלה. האם נאס"א בעיניך מקום עבודה בטוח? - הפעם כבר אמרתי לו "אין שום מקום בעולם שהייתי מעדיף לעבוד בו יותר מאשר כאן" והוא לא ידע כמה התכוונתי לזה... ולסיום - אם רציתם קצת מלח על הפצעים... השאלה האחרונה הסבירה שהעינוי טרם הסתיים: "איך אתה רוצה שיציגו אותך בניוז לטר הבא שיוצא, במדור "בטיחות בעבודה"?... " אולי לא בשם האמיתי?... פליז?... רק שתבינו משהו: לא לחינם יש ל-JPL כזה שירות הצלה יעיל וגדול, יש כאן בהחלט פוטנציאל טוב לבלגן, בעיקר במעבדות שיש בהן חומרים מחומרים שונים, שאת רובם אתם לא ממש רוצים לפגוש בסמטה חשוכה. יש מיכלי חנקן נוזלי עצומים בגדלם, יש רשת שלמה של צנרות של חומרים בלחצים שאתם לא ממש מדמיינים וטמפרטורות קיצוניות - חום או קור... וכל זה נמצא במקום שבו בונים את החלליות שהולכות לטוס במערכת השמש. כשמגיע חלק של חללית מיצרן חיצוני, הוא מגיע במשאית מאובטחת במחלקה שלמה של חיילי מארינס שנוסעים סביבה בהאמרים, שמאבטחים את האיזור מבחוץ, מבפנים, על הגגות, בבניינים והנשקים במצב "הכנס"... עם מסוקים שטסים בשמיים כמו דבורים. |