זה היה די קרוב לאחר שנפרדתי ממי שהיתה אשתי, היום גרושתי ואם ילדי. גרתי ביישוב לא רחוק מהיישוב היפהפה שבו בנינו את ביתנו אדום הרעפים בגליל, ובכל בוקר הייתי יוצא מהיישוב שבו גרתי ברבע לחמש לפנות בוקר ונוסע לאוניברסיטת תל-אביב, כדי להגיע לפני הפקקים. באותו בוקר הייתי אמור להעביר משהו בבית שלהם, השארתי ליד הדלת, נכנסתי למכונית וכרגיל... עוד מבט אל הבית והגינה ועץ השסק שהיה ליד חלון חדר השינה שלנו - העץ הראשון שנטעתי בגינה כי היא כל כך אוהבת שסק.

המבט הזה תמיד היה מבט של פרידה ואחריו עצב עמוק היה מחלחל אל תוכי וכשנסעתי משם, ידעתי שהעצב הזה עוד ילווה אותי כמה שעות.

יציאה מהיישוב, לחיצה עזה על דוושת הגז - המכונית הולכת לעוף עכשיו דרך הפנייה החדה שלפני היישוב יודפת, החלקת זנב, יללות צמיגים וגומי משובח של מישלן שישאר עדות אילמת לקצת יותר מטונה של מכונית שהחליקה בהחלקת כוח צידית דרך הפנייה כשרוב העולם עדיין ישן. טס משם דרך פתולי הכביש וימינה בצומת מורשת - אל כיוון הכפר הערבי עבלין - משם כבר אתחבר לכביש המהיר יחסית והעולם יחזור להיות משעמם, והמחשבות יחזרו לחלחל אל המוח.

בכביש שעובר דרך הכפר עבלין, היתה בתקופה ההיא רמפה עם פנייה קלה - כשמגיעים אל הרמפה בכיוון הנכון ובמהירות של מעל 120 קמ"ש, המכונית היתה מתרוממת באוויר ונוחתת כ-10 מטר אחריה... רק שצריך היה להגיע בכיוון הנכון: פיספוס של המסלול, יסיים את המראת הבוקר הזו על הסלעים שבצד. באוויר... ההגה לא ממש מתפקד. למי שמטרד - אין בעייה של מכוניות שבאות ממול, יש שדה ראייה משובח שמאפשר מבט בוחן, ואם יש רכב שבכלל נמצא בשדה הראייה, לא ממריאים.

קצת לפני אעבלין, הרדיו מתחיל לנגן את אחד השירים של אחת הלהקות האהובות עלי...: We Are The Champions של קווין. הרדיו עולה לווליום גבוה, האדרנלין טס בדם, הדוושה עד הריצפה והמכונית מגיעה אל הרמפה במהירות של מעל 140 קמ"ש. הסיטרואן טסה באוויר ונוחתת על ארבעת גלגליה בול במקום הנכון, העורקים מתפוצצים מרוב אדרנלין ומייד מתחילים להאיט לקראת הפנייה שמגיעה אחרי כן.

"But it`s been no bed of roses
No pleasure cruise -
I consider it a challenge before the whole human race -
And I ain`t gonna lose - "

"לא... אני לא הולך להפסיד... ולא משנה מה" אני חושב לעצמי. "רק הטובים והחזקים ביותר מגיעים עד קו המטרה ואני הולך להגיע לשם ולא משנה מה!".

אני הולך לסיים את הדוקטורט הזה, ולא משנה כמה קשה לי כעת, כמה החיים שלי מוטרפים ומעורבבים ומטולטלים כעת... אני אגיע לשם - זה המגדלור שלי לשפיות.

באותו רגע, אני חושב לעצמי "השיר הזה הולך להיות ההמנון, מהיום - אני לא שומע אותו יותר ולא משנה מה! הפעם הבאה שאקשיב לו ואהנה ממנו, יהיה ביום שאקבל את התואר" אני נודר לעצמי...

וכך היה.

כמעט שש שנים לא הקשבתי לשיר הזה. הייתי מדלג עליו כשהייתי שם דיסק של קווין, הייתי מעביר תחנות אם הוא היה מושמע ברדיו ויוצא מהחדר כשמישהו במקרה היה מקשיב לו.

הוא היה הסמל שלי, קו המטרה שלי, הפרס הגדול שלי ליום שבו אגיע אל המטרה. אני יודע שזה קצת אווילי לשים שיר כפרס כשאתה בדרך לקבל דוקטורט - אבל כשעובדים על דוקטורט, העבודה והתהליך כל כך מתישים, שצריכים לשים מן ממתק מטרה שכזה שיהיה מבודד מהתואר עצמו. כיף לקבל את התואר... אבל צריכים גם שריקת סיום.

בספטמבר 2007 הגשתי את התזה... היא היתה בנושא של פוטוכימייה ב-UV של מולקולות אורגניות ואפליקציות לאטמוספירת הירח טיטן.

ידעתי שהמחקר טוב, הוא היה חזק, חדשני, היו בו רעיונות מקוריים והוא פתח פתח להבנה של תהליכים על הירח טיטן, שרק אז הנתונים מהחללית הויגנס החלו להיות מנותחים, ואנחנו כבר היינו מוכנים עם תחזיות שהתממשו. אבל לך תדע אם השופטים יקבלו את דעתך. תקופה מורטת עצבים.

לאט לאט, החלו להגיע חוות הדעת של השופטים... שתי חוות דעת מצויינות.

ממתינים לשלישית. היא לא מגיעה... מה קרה?

חדשיים לאחר מכן גם היא מגיעה - חוות דעת מצויינת.

יש!

עוד לא...

אבל כעת אפשר להמשיך הלאה ולהגיש את הבקשה לאישור התואר לסנאט האוניברסיטה - הנוהל מחייב להמתין שסנאט האוניברסיטה יאשר את התואר לפני שאתה נחשב באמת דוקטור ומותר לקרוא לך בתואר הזה. נכון... זו רק ישיבה ורק אישרור אבל לך תדע שהכל עבר בשלום ולא נשארו איזה הפתעות?...

לא התאפקתי, בערבו של היום שבו קיבלתי את חוות הדעת האחרונה, קיבלתי וצרבתי את השיר על דיסק ושמתי אותו בתא הכפפות של המכונית. שיהיה...

עובר חודש... יום הישיבה של הסנאט מגיע, ואני באותו יום רועד מרוב התרגשות, מעשה שטן - אני חייב להגיע קודם למוזיאון המדע בחיפה שגם בו אני עובד באותו זמן, ולאחר מכן לנסוע למכון ויצמן ברחובות... לא אעבור היום באוניברסיטה.

"שיהיה" אני מנחם את עצמי "ממילא הם לא מודיעים במקום שהיה אישור, רק מחר.. מחרתיים..."

נוהג לרחובות, צומת גלילות... צומת מורשה... כביש 4...

הטלפון מצלצל. אני עונה. מזכירת המחלקה על הקו...

"איפה אתה ד"ר RT? לא היית במשרד..."

אני מרגיש שאני עומד להיחנק...

"אני בדרך לרחובות..." אני עונה ומנסה להבין אם היא צוחקת או לא.

"אז ד"ר RT, התקשרתי רק לומר לך שהסנאט אישר לך את התואר, שיהיה במזל טוב!!"

מכירים את ההרגשה שהדם עוזב את הגוף?... שהכל נהייה קל כזה ואתם מרחפים? אני מוריד את הרגל מהדוושה, מחפש מקום לעצור ולהירגע טיפה.  

עוצר בצד, נושם ומוציא את הדיסק... הוא נבלע במערכת והרמקולים כמעט נקרעים.

הטקס שבו קיבלתי את התואר באופן רישמי התקיים ב-14 ליוני 2008. היו שם איתי בטקס ארבעה אורחים:

היתה איתי מי שהיתה בת הזוג שלי באותם ימים, אישה שאהבתי מאד. נפרדנו לפני שלושה חודשים - המרחק בין ארה"ב וישראל טישטש בתוכה את הרגשות ששררו בינינו והיא הלכה לה לדרכה להמשיך את חייה.

היתה שם אימא שלי, שסבלה ואכלה מירורים לאורך כל שנותי במערכת החינוך, ואם מישהו היה מספר לה אז שיום יבוא ואקבל תואר דוקטורט - היא היתה שולחת את האיש לבדיקה אצל הפסיכיאטר המחוזי.

והיה שם בני הבכור... אין כמו גאווה של אבא כשהבן שלו רואה אותו במעמד כזה!

בדיוק חודש לפני, ב-14 למאי 2008, קיבל את הדוקטורט שלו באסטרופיסיקה מישהו הרבה יותר מוכר ממני... ד"ר בריאן מאי, המוכר בתור הגיטריסט של להקת קווין. העבודה שלו היתה בנושא "A Survey of Radial Velocities in the Zodiacal Dust Cloud" - התפלגות המהירות הרדיאלית של ענן חלקיקי האבק בזודיאק...

עולם קטן...