מריץ שורות
כל יום חמישי מאוחר בלילה, כמו שעון.
פוסטים פופולאריים
-
קינדרלעך
13/11/09 | 2223 צפיות
-
עקוּדים
31/7/09 | 1599 צפיות
-
רק עוד יום
19/4/12 | 1169 צפיות
-
שיר כאב
17/3/13 | 1765 צפיות
-
טרינידד
20/8/09 | 1943 צפיות
-
יפה שקיעת שמש
10/7/09 | 1586 צפיות
פוסטים אחרונים
- העתיד כבר כאן 16/12/13
- דמיון מודרך 7/12/13
- מגיע לו שיכתבו עליו שיר 28/11/13
- חולדאי פינת לפיד 21/11/13
- ח"י, ח"י, ח"י 12/10/13
- כזו טרגדיה 6/10/13
אחת הגונה
| באוהל המחאה שהוקם ברחבת הסינמטק בשנה שעברה לרגל היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים, שחל כבכל שנה בעשרים וחמישי בנובמבר, התקבצו כשלוש מאות נשים ושני גברים. האחד היה חבר הכנסת מטעם הליכוד (והיום גם שר החינוך) גדעון סער, השני הייתי אני. לכל אחד מאיתנו היו סיבות משלו לבוא לשם, אני מניח. על עצמי - שצר עולמי כעולם נמלה -אוכל להעיד כי הצלחתי במהלך השנים האחרונות לרכוש לי מספר חברות מבין מארגנות האירועים המציינים יום זה, ובשל כך אני הולך לבקר אותן שם. באותו ביקור אני מתרשם מהפעילות הקשורה ביום חשוב זה, התרשמות שמתחלקת לשניים: ראשית, מניין הנשים שמצאו את מותן במהלך השנה החולפת כתוצאה מאלימות שהופעלה כלפיהן על ידי בני זוגן (שלוש עשרה כאלה נמנו בשנה שעברה, חמש עשרה השנה - אם רוצים אפשר לראות בזה שיפור מסויים), ושנית, קבלת מחמאות מאלה שנותרו בחיים על הפוסטר שעשיתי לכבוד היום הזה. זה של השנה שעברה, וזה שמצורף כאן למעלה הוא של השנה. לעניין הזה של עבודה משותפת הגענו בזכות רצח רבין. ללמדנו שמאז יצא מתוק, או לפחות מריר-עדין. כל שנה אני עושה פוסטר ליום השנה לרצח רבין, כבר דיברתי על זה, אני יודע, ולפני כמה שנים ניגשה אלי אשה אחת שם בכיכר ולקחה ממני פוסטר, דווקא אחד שהצליח לא רע. היא אמרה שהיא מויצו וקבעה לפגוש אותי עם שוך החגיגות. וככה עשיתי להן מאז פוסטר או שניים או שלושה ועוד קצת חומרי הסברה שעיקר עניינם לשכנע חלשות וחלשים - שזה בעיקר נשים וילדים - שיש עם מי לדבר ברגעים של מצוקה ושמוטב מוקדם מאשר לעולם לא. למען האמת קצת הצטערתי שלא מצאתי בשביל נשות ויצו אף מעצבת אשה שתעשה את העבודה במקומי. לא כל כך בגלל שלא בא לי לעשות את העבודה בעצמי - הכי אני אוהב לעבוד ללא תמורה - אלא בעיקר בגלל שהרגשתי שזריזות הלשון ועולם הדימויים שלי, אלגנטיים ככל שיהיו (ואל תתבלבלו, אני הראשון להעריך כמעט כל שטות שאני מייצר) הם אולי, איך לומר, גבריים מדי במקרה הזה. וגם כאן לא כדאי להתבלבל - זה לא בדיוק שאני גבר שבגברים. לא תמצאו אותי עסוק בשום פעילות ספורטיבית למשל, אפילו לא צפייה בשידורי ספורט. שום דבר לא אתגרי במבנה האישיות שלי, אולי חוץ מאשר איזשהו מאמץ לנעול את הדלת מבפנים ולהישכח בתוך הבית להרבה זמן. יותר מזה - הרגישויות שאני מגלה לעיתים יכולות להתפרש כסוג של רכרוכיות עודפת, או אפילו חיבור יתר לצד נשי כלשהו. ורק בעבודה על נייר אני מצדיק את המבנה הכרומוזומלי שלי - אם לא ממש מאצ'ו אז לפחות בצק אלים. אבל בעניין המעצבת שחיפשתי - מה שלא מסתייע לא מסתייע. נתתי אפילו פעם או פעמיים את העניין הזה כתרגיל לסטודנטים שלי, שבדרך כלל לפחות שבעים וחמש אחוז מהם הן סטודנטיות, ולא ראיתי אפילו תוצאה אחת מעוררת מחשבה או עניין, שלא לומר התפעלות. אז אני עושה את זה בעצמי בחפץ לב. מכיוון שכך חיפשתי איך אני מתחבר לנושא וכל שהצלחתי לדלות מזכרוני לצערי אלה שתי פעמים שבהן חטפתי מכות מנשים. הפעם הראשונה היתה בכיתה ח'. התערבתי עם ארז שאני נוגע למיכל בציצי ככה סתם במסדרון באמצע ההפסקה הגדולה, ומכיוון שאני לא אוהב לצאת מופסד (אהה, הנה ניצוץ של גבריות) אז הלכתי וביצעתי את המשימה. בימים טובים, אם אני עומד דקות אחדות מול המראה אני יכול לראות עדיין שרידים של סימני אצבעותיה על לחיי השמאלית, ואם נורא שקט בחוץ אז גם אשמע צילצולים באוזן ממרחק שלושים שנה. אין לי דבר לומר להגנתי - הגיע לי. אבל מה, זה היה שווה את התקליט של ג'טרו טול שהתערבנו עליו, ארז ואני. שנים אחר כך הכל נהיה יותר מסובך, ובשלב מסויים נקלעתי לשטח אש של עלמה אחת שהיתה מאני-דפרסיבית. הדיפרסיות היו תענוג, אבל לא הכל בחיים הולך לפי הזמנה. לילה אחד היא היתה במצוקה איומה שבסופה היתה כל תכולת המקרר מפוזרת שווה בשווה ברחבי הבית, בעוד היא עצמה שוכבת מפרכסת על השטיח בהתקפה איומה של היפר-ונטילציה, ובשעה שחיכיתי לפרמדיקס שיבואו אמדתי את הפסים האדומים לאורך הצוואר שלי ובעיקר את הקרעים בחולצה הפסים הכחולים-לבנים, החולצה שהכי אהבתי בחיים. גם מאז עברו כבר כמה וכמה שנים אבל את החולצה אני שומר בארון. כשלעצמי מעולם לא עלה בדעתי להרים יד על מישהי. אולי זה בכלל קשור לרכרוכיות ההיא שדיברתי עליה קודם, ולאו דווקא לתפיסה שלי את עצמי כאדם נאור ותרבותי, אבל מה זה משנה. יכול להיות שמבחן התוצאה הוא שקובע פה. מה שיותר מעניין בכל הסיפור הארוך הזה הוא כמובן לא אני, אלא דווקא הגבר השני באוהל האבלות - גדעון סער. בכל זאת ליכודניק. יכול היה למלא אחר הציפיות הסטראוטיפיות שלנו קצת יותר בהתלהבות. פתאום הוא הפרלמנטר הפעיל ביותר בענייני בנות שיש בכנסת ואם זה לא מספיק אז הוא גם בא לעצרת הזכרון לרבין. מה, אין משמעת סיעתית יותר? איך אפשר להסביר את זה לעזאזל. אפילו הנאום שלו היה שווה האזנה. לעזאזל, כאמור. --- ביום רביעי הקרוב שוב יום המאבק באלימות כלפי נשים. בעשר וחצי או אחת עשרה יוצאת צעדת זכרון מתחנת רכבת ארלוזורוב. בשתיים עשרה היא מגיעה לרחבת הסינמטק. הצועדות יישאו חמישה עשר ארונות מתים שחורים לאורך הדרך. אחר כך יהיו דיבורים ואולי איזה קטע אמנותי, ואז יחזרו החיים למסלולם - שזה אומר שמניין ההרוגות של השנה הבאה יתחיל גם הוא. צאנה צאנה הבנות וראינה. וגם שבת שלום. |
תגובות אחרונות
-
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
-
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
-
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
-
תוגת אבי
בתגובה על דמיון מודרך
-
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
-
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (34)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כ"כ מסכימה איתך
יש גם אלימות בין בני נוער האם גם זה קשור לפלשתינאים?
אלימות או אי אלימות הם חינוך לאיפוק, כבוד, דרך ארץ ומשמעת עצמית.
וכל מי שטוען ששורשי האלימות מתחילים בצבא לא רק ששוגה
אלא גם עושה עוול לילדים בני 18 שרק לפני רגע יצאו מהמיטה החמה בבית
ועכשיו הם מסתובבים בפחד קיומי ואימה בשטח אויב,
אז מי שרוצה להחליף אותם שירים את היד,
ובלעדיהם היינו כולנו בנוסח הלינץ'.
ולא, לגמרי לא כל החיילים שמשרתים בצבא הופכים להיות בעלים מכים,
כי הכל מתחיל בבית.
התודעה האישית והחברתית שעולה מהפוסט הזה מדהימה בעייני.
הגברת ל' לא צודקת בזה שהיא טוענת שזה המקור לבעיית האלימות.
זה מתחיל עוד הרבה לפני כן עם החשיפה הלא מבוקרת והבלתי אחראית של הורים את ילדיהם לתכנים לא ראויים בטלויזיה.
לתת גושפנקא לטענה שלה זה לזרות חול לעצמך בעינייםתוהו, אבל אתה ממילא רגיל לכאוס, אז מה זה משנה.
אודרוב, עוד סיבוך לעלילה. אולי ככה נקבל את האוסקר.
ללללללל צודקת לגמרי, המרכיב העיקרי של האלימות בתוך החברה הישראלית הוא תולדה של האופן שילדים חסרי דעת בני 18 נדרשים לנהוג 30 ק"מ מזרחה מכאן וכשהם חוזרים הביתה זה כבר ב- DNA שלהם וכבר אי אפשר לשנות כלום ואז הם נוהגים לפעמים כאילו הם עוד בשטחים ואין דין ואין דיין ומותר בשם הביטחון להיות אלימים ובעצם אסור שלא להיות כי הכל סביב וגם כאן זה ערבים וזה או הם או אנחנו כולל הנשים שלנו, הילדים, השכנים ולפעמים גם ההורים.
אם זה לא אסור שם, למה שזה יהיה אסור כאן ?
צודקת.
מה שכתבה לללללל בתגובתה זאת שטות איומה, ולראיה : אין לי בכלל ספק בזה !
הי , אני קצת חדש פה, רק רציתי להגיד שאני גבר קראתי ונהנתי.
איפה הקפה מחר בבוקר?
אתה צודק קרול...הייתי צריכה לחשוב על זה לפני הניתוח או לנצל את ההרדמה גם לניתוח קטרקט (?)
תגידי, אין לך עיניים?
כל כך הרבה עלמות חן אפילו רק כאן בבלוג מעליך,
מה אני צריך להיות בשביל להעדיף אשה בגיל התלות עם קרחת וטריגליצרואידים בדם?
תגיד, עברית אתה קורא ?
זה כבר לא הורס, זה הורסת...ועכשיו תתחנן שאני אבוא לשתות איתך קפה.
הו, גלדיולה חדשה.
ברוך שובך ציפור נחמד.
מה אתה צריך להרביץ לי? מה, זה לא מספיק שאתה הורס לי את הקפה של שישי בבוקר שבוע אחר שבוע?
נורא רציתי להגיב לפוסט הזה, אבל כדי לא לקלקל למגיבה שלתגובתה הגבת, המתנתי בסבלנות עד אחרי הניתוח לשינוי מין שעשיתי במיוחד לצורך התגובה ומתוך התחשבות במגיבה ההיא כאמור.
בניגוד אליך, אני לא הרמתי יד על אישה, לא מפני שהדבר לא עלה בדעתי...עלה גם עלה, אך משב אחרון של שליטה עצמית עוד נשב בי אז... ועכשיו, משאני משוחרר לגמרי מן האיום בשיוך לקבוצה מוגדרת (שינוי המין הניתוחי, זוכר ?) הרי שאני חופשי לגמרי להרביץ לכווולם, המרביץ של כוווולם אני אהיה מכאן ואילך, גברים, נשים ותף ולך ראשון, כי כמו שכתבת, זה לא שלא מגיע לך, אך עד שהייתי גבר לא יכולתי ואילו עכשיו...
חהחהחהחה.
אם אתה עושה את זה אני עולה על מטוס.
R
פוסט חשוב וכתוב היטב, ושמחתי להגיע אליו דווקא היום, היום הבינלאומי נגד אלימות המופנית נגד נשים.
מעניין שרק כעת רואה מה כתבת , הייתי עסוקה קצת השבוע בנושא הזה בדיוק, אז פיספסתי.
אני
ואז יחזרו החיים למסלולם - שזה אומר שמניין ההרוגות של השנה הבאה יתחיל גם הוא. )-:
וזה עולה משנה לשנה,,
וכולנו באוזלת יד משוועת לשינוי,,,
ורק שני גברים כיכבו אותך. אחד מהם מתמיד.
אחחח... איזה תענוג, אפריל. הצלחת לגרור את להב לדיון בבלוג שלו עצמו...
ידידי, קוראים אותך גברים ונשים כאחד. אולי היחס יותר לטובת הנשים אבל עדיין גברים קוראים אותך. יודעת לפחות על שניים :)
ואם יורשה לי לחרוג מעט ולנתח את המשמעות של "ביקרו אותי", הרי שקטגוריה זו, כפי שכתב עליה בחוכמה אלי, היא קטגוריה פרפורמטיבית. כלומר, מעשה הביקור לא רק "מסמל" משהו - התעניינות בך או ניסיון להגיד לך "תתעניין בי, להב" - אלא הוא גם יוצר משמעות אצל הזולת, אצלך, גם אם סתם נלחץ האייקון שלך כדי לקרוא את הפוסט השבועי.
הפרפורמטיביות של הביקור היא בהשלכה שהביקור מייצר - גם אם אדם מסתכל באופן "נאיבי" ביותר, מבלי להיות מודע לכל העולם החברתי והמשמעויות שנרקמות סביב פרקטיקת הביקור, עדיין הביקור שלו מעורר משמעות אצל הזולת ומייצר איזה סוג של התנהגות עם יחסי גומלין בין המבקר והמבוקר. הביקור, בין אם הוא נאיבי לבין אם סליזי, מכונן פוטנציאל למערכת יחסים עם המבוקר, ולכן מבקרות אותך בעיקר נשים :))
.
אני חייב לחרוג רגע ממנהגי ולהשיב לך על זה.
לא כל כך בשביל להגן על המין הגברי - גם לוט בעצמו בסוף הבין שהוא יכול לדאוג רק לעורו שלו - כמו יותר לסבר את עינייך באנקדוטה הקשורה בקפה עצמו:
ספרתי בעמוד "ביקרו אצלי" 160 מבקרים לאחור, שימי לב: 158 נשים, שני גברים.
נתון דמוגרפי-סוציולוגי-וירטואלי כבד משקל ומרתק כשלעצמו, ששווה להתייחס אליו בהזדמנות אחרת.
באופן אישי כמובן אני כבר ממש מצטער שאני לא זכיין של מוצרי טיפוח של קליניק, למשל, כבר הייתי עושה קופה על הדרך.
מצד שני מזל שכל זה קורה מאחורי מסך הברזל. את יודעת איזו בהלה היתה אוחזת בי אם הייתי צריך, נאמר, להקריא את הטקסט הזה באולם שבו הייתן יושבות כולכן?
אוף איזה פחד.
מעניין שלאף גבר אין מה להגיד על הפוסט הזה..
ללללללל.. חדשה כאן ועדיין לא יודעת איך להגיב על תגובה.
האלימות כלפי נשים בגלל הכיבוש ? נו עד לאן אפשר למתוח וכמה אפשר לנסות לכסות עם הסדין הזה את המזרון הישראלי שמלא בכל מיני תחלואים ונגעים שקיימים בכל ארצות העולם נאורות או לא.. כובשות או לא
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1331190
שבת שלום להב
ושלא נדע מצרות
היום בשעה 6:59, רגע לפני שהתחילה התוכנית "בוקר טוב ישראל" בגלי צה"ל, עלו לשידור מנחי ערוץ הילדים ואמרו שהיום זה יום הילד הבינלאומי. בדיוק התלבטתי אם ללבוש את מכנסי הג'ינס השחורים או הכחולים, ועד שהחלטתי (הכחולים) אז המנחים אמרו שהם מתפללים שלכל הילדים בישראל שלום, שהם מקווים שכל הילדים הישראלים יודעים שיש להם זכויות ושאם מישהו עושה להם משהו רע אז הם יודעים שיש להם כתובות לפנות אליהן.
גמרתי להתלבש וטסתי לנקודת המפגש של האוטובוס שלקח אותנו לסיור בצפון השומרון, למקומות האלה שבהם אנחנו פוצעים ורומסים את זכויותיהם של הילדים הפלשתינים וגם של הוריהם, סבא וסבתא שלהם, הדודים שלהם. משפחות על משפחות.
ולמה אני מספרת את כל זה?
גם בגלל שחלק מהתגברות האלימות בישראל, ובתוכה גם האלימות נגד נשים, היא תוצאה ישירה של הכיבוש. אין לי בכלל ספק בזה.
והדבר השני הוא שבאיזה רגע היום, מנקודת התצפית באלפי מנשה על עוד עוול ישראלי נוראי ואטום, אמר מפקד הסיור הזה שעל המחדל שאנחנו רואים עכשיו אחראים בעיקר ארבעה שליחי ציבור. השלושה הראשונים פחות מעניינים. הרביעי הוא משה קצב, נשיא המדינה לשעבר. והוא בטוח קשור לאלימות נגד נשים ובמיוחד השנה, כשמשפטו אמור להתנהל ולהראות צדק.
שבת שלום גם לך, להב.
ותודה גם על הפוסט הזה.
מתרשמת ממך שהרכרוכיות קסומה לך
אל תפסיק בה
שבת שלום
טל
הלוואי שדי היה במילים מחודדות לפתור אלימות.
זה היה מצוין.
האופנוענים היו עומדים בצדי הדרכים, ולא מתעללים בעם כולו בנסיעה איטית בצירי תנועה מרכזיים כאילו הכביש של אבא שלהם, והיו מחלקים סטיקרים "יש חיים (וראובן ושלמה ונורית) בשוליים".
היינו מגיעים לעזה, למשל, על צבאנו, טנקנו וכלי זינינו, נעמדים בשלשות, או אולי חמישיות, ומניפים כרזה: "מות לערנבים!"
ואז היו עומדים מולנו חמולות של ערבים עם שפם ונשים מכוסות ראש ומנפנפים מולנו ב"מיטבח אל יאהוד",
ואז כל אחד היה חוזר הביתה ומספיק להגיע לארוחת שבת אצל אימא אפילו.
וגברים היו רואים פוסטר עם מסר מחודד וישר משלבים ידיים ומסמיקים מעצם המחשבה של מה שהם חשבו לעשות.
היה גדול.
כתמים – מילים: יהודה פוליקר ויעקב גלעד
אין שפה כזאת נפנף בשמאלו הגבר/ כשיד ימין מכה לכלעבר/ אחר כך הסתכל בך מבויש/ הבטיח שתתחילו מחדש/ ואת יודעת שזה רק ענין של זמן/אתמול הוא התנצל היום זה מסוכן/ מחר שוב יכנס בו שיגעון/ אחר כך טלויזיה ולישון/הו לא אני מכיר אותך/ אל תשקרי לי בשבילו/ הו לא אני מכיר אותו/ את מכירה את כףידו/ לכל טירוף יש שק איגרוף/ סמרטוט רצפה ופח אשפה/ את מוטלת מושפלת/ כתמיםסגולים בעיני התכלת/ הו לא/ אין שפה כזאת אבל שמעתי צעקות/ זה לא מאהבה את מתהממכות/ החוק הוא תיק סגור באדמה/ שפה כזאת הוא בטח לא ישמע/ הו לא אני מכיר אותך/אל תשקרי לי בשבילו/ הו לא אני מכיר אותו/ את מכירה את כף ידו/ לכל טירוף יש שקאיגרוף/ סמרטוט רצפה ופח אשפה/ את מוטלת מושפלת/ כתמים סגולים בעיני התכלת/ הו לא.
טוב שהפסקת לחפש םעצבת אישה.
חשבתי לכתוב שהפוסטרים הרגישו לי כםו אגרוף בבטן -
אבל לא נראה הולם בהקשר הזה...
אז רק אגיד שהם עשו לי כאב בטן.
הם םצויינים.
והכתיבה טוב הכתיבה,
גוםעת אותך בשקיקה.
וגדעון סער - לא םםש םכירה,
אולי טוב שהוא שר החינוך?
שלום,
שבת שקטה.
הרבה סבל יש בעולם הזה לעזאזל.
אני (עדיין) לא עושה מספיק.
תודה!
ואחת עגוּנה
זאת מוּאלמת וזאת מוּעלמת
מציאות בשרש ה.ל.ם.
שבת של שלום.
כמו בכל סיפור, יש כאן אשה וגבר. ופוסטר "נשי", אם אפשר להגיד שיש דבר כזה, היה נודף אסטרוגן.
אז אני דווקא חושבת שזה חשוב מאד ונכון שגבר מעצב את הפוסטר הזה.
דווקא גבר.
(כן שומר חולצות או לא רואה ספורט)