| באוהל המחאה שהוקם ברחבת הסינמטק בשנה שעברה לרגל היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים, שחל כבכל שנה בעשרים וחמישי בנובמבר, התקבצו כשלוש מאות נשים ושני גברים. האחד היה חבר הכנסת מטעם הליכוד (והיום גם שר החינוך) גדעון סער, השני הייתי אני. לכל אחד מאיתנו היו סיבות משלו לבוא לשם, אני מניח. על עצמי - שצר עולמי כעולם נמלה -אוכל להעיד כי הצלחתי במהלך השנים האחרונות לרכוש לי מספר חברות מבין מארגנות האירועים המציינים יום זה, ובשל כך אני הולך לבקר אותן שם. באותו ביקור אני מתרשם מהפעילות הקשורה ביום חשוב זה, התרשמות שמתחלקת לשניים: ראשית, מניין הנשים שמצאו את מותן במהלך השנה החולפת כתוצאה מאלימות שהופעלה כלפיהן על ידי בני זוגן (שלוש עשרה כאלה נמנו בשנה שעברה, חמש עשרה השנה - אם רוצים אפשר לראות בזה שיפור מסויים), ושנית, קבלת מחמאות מאלה שנותרו בחיים על הפוסטר שעשיתי לכבוד היום הזה. זה של השנה שעברה, וזה שמצורף כאן למעלה הוא של השנה. לעניין הזה של עבודה משותפת הגענו בזכות רצח רבין. ללמדנו שמאז יצא מתוק, או לפחות מריר-עדין. כל שנה אני עושה פוסטר ליום השנה לרצח רבין, כבר דיברתי על זה, אני יודע, ולפני כמה שנים ניגשה אלי אשה אחת שם בכיכר ולקחה ממני פוסטר, דווקא אחד שהצליח לא רע. היא אמרה שהיא מויצו וקבעה לפגוש אותי עם שוך החגיגות. וככה עשיתי להן מאז פוסטר או שניים או שלושה ועוד קצת חומרי הסברה שעיקר עניינם לשכנע חלשות וחלשים - שזה בעיקר נשים וילדים - שיש עם מי לדבר ברגעים של מצוקה ושמוטב מוקדם מאשר לעולם לא. למען האמת קצת הצטערתי שלא מצאתי בשביל נשות ויצו אף מעצבת אשה שתעשה את העבודה במקומי. לא כל כך בגלל שלא בא לי לעשות את העבודה בעצמי - הכי אני אוהב לעבוד ללא תמורה - אלא בעיקר בגלל שהרגשתי שזריזות הלשון ועולם הדימויים שלי, אלגנטיים ככל שיהיו (ואל תתבלבלו, אני הראשון להעריך כמעט כל שטות שאני מייצר) הם אולי, איך לומר, גבריים מדי במקרה הזה. וגם כאן לא כדאי להתבלבל - זה לא בדיוק שאני גבר שבגברים. לא תמצאו אותי עסוק בשום פעילות ספורטיבית למשל, אפילו לא צפייה בשידורי ספורט. שום דבר לא אתגרי במבנה האישיות שלי, אולי חוץ מאשר איזשהו מאמץ לנעול את הדלת מבפנים ולהישכח בתוך הבית להרבה זמן. יותר מזה - הרגישויות שאני מגלה לעיתים יכולות להתפרש כסוג של רכרוכיות עודפת, או אפילו חיבור יתר לצד נשי כלשהו. ורק בעבודה על נייר אני מצדיק את המבנה הכרומוזומלי שלי - אם לא ממש מאצ'ו אז לפחות בצק אלים. אבל בעניין המעצבת שחיפשתי - מה שלא מסתייע לא מסתייע. נתתי אפילו פעם או פעמיים את העניין הזה כתרגיל לסטודנטים שלי, שבדרך כלל לפחות שבעים וחמש אחוז מהם הן סטודנטיות, ולא ראיתי אפילו תוצאה אחת מעוררת מחשבה או עניין, שלא לומר התפעלות. אז אני עושה את זה בעצמי בחפץ לב. מכיוון שכך חיפשתי איך אני מתחבר לנושא וכל שהצלחתי לדלות מזכרוני לצערי אלה שתי פעמים שבהן חטפתי מכות מנשים. הפעם הראשונה היתה בכיתה ח'. התערבתי עם ארז שאני נוגע למיכל בציצי ככה סתם במסדרון באמצע ההפסקה הגדולה, ומכיוון שאני לא אוהב לצאת מופסד (אהה, הנה ניצוץ של גבריות) אז הלכתי וביצעתי את המשימה. בימים טובים, אם אני עומד דקות אחדות מול המראה אני יכול לראות עדיין שרידים של סימני אצבעותיה על לחיי השמאלית, ואם נורא שקט בחוץ אז גם אשמע צילצולים באוזן ממרחק שלושים שנה. אין לי דבר לומר להגנתי - הגיע לי. אבל מה, זה היה שווה את התקליט של ג'טרו טול שהתערבנו עליו, ארז ואני. שנים אחר כך הכל נהיה יותר מסובך, ובשלב מסויים נקלעתי לשטח אש של עלמה אחת שהיתה מאני-דפרסיבית. הדיפרסיות היו תענוג, אבל לא הכל בחיים הולך לפי הזמנה. לילה אחד היא היתה במצוקה איומה שבסופה היתה כל תכולת המקרר מפוזרת שווה בשווה ברחבי הבית, בעוד היא עצמה שוכבת מפרכסת על השטיח בהתקפה איומה של היפר-ונטילציה, ובשעה שחיכיתי לפרמדיקס שיבואו אמדתי את הפסים האדומים לאורך הצוואר שלי ובעיקר את הקרעים בחולצה הפסים הכחולים-לבנים, החולצה שהכי אהבתי בחיים. גם מאז עברו כבר כמה וכמה שנים אבל את החולצה אני שומר בארון. כשלעצמי מעולם לא עלה בדעתי להרים יד על מישהי. אולי זה בכלל קשור לרכרוכיות ההיא שדיברתי עליה קודם, ולאו דווקא לתפיסה שלי את עצמי כאדם נאור ותרבותי, אבל מה זה משנה. יכול להיות שמבחן התוצאה הוא שקובע פה. מה שיותר מעניין בכל הסיפור הארוך הזה הוא כמובן לא אני, אלא דווקא הגבר השני באוהל האבלות - גדעון סער. בכל זאת ליכודניק. יכול היה למלא אחר הציפיות הסטראוטיפיות שלנו קצת יותר בהתלהבות. פתאום הוא הפרלמנטר הפעיל ביותר בענייני בנות שיש בכנסת ואם זה לא מספיק אז הוא גם בא לעצרת הזכרון לרבין. מה, אין משמעת סיעתית יותר? איך אפשר להסביר את זה לעזאזל. אפילו הנאום שלו היה שווה האזנה. לעזאזל, כאמור. --- ביום רביעי הקרוב שוב יום המאבק באלימות כלפי נשים. בעשר וחצי או אחת עשרה יוצאת צעדת זכרון מתחנת רכבת ארלוזורוב. בשתיים עשרה היא מגיעה לרחבת הסינמטק. הצועדות יישאו חמישה עשר ארונות מתים שחורים לאורך הדרך. אחר כך יהיו דיבורים ואולי איזה קטע אמנותי, ואז יחזרו החיים למסלולם - שזה אומר שמניין ההרוגות של השנה הבאה יתחיל גם הוא. צאנה צאנה הבנות וראינה. וגם שבת שלום. |