אני חושבת היום על הקלחת העירונית, ועד כמה היא מבוססת על תחרות. כולם מתחרים עם כולם - מי נוצץ יותר, מי חכם יותר, למי יש גדול יותר, למי יש אדום יותר, מי קופץ הכי גבוה, מי משקיע בלי לטבוע, למי יש ילדים יותר ממושקפים, מי צועד כל בוקר בחופים. מעצבנת, האווירה הזאת. אולי על אי בודד יש יותר פרגון? עץ הקוקוס - עינו לא צרה בשיח הקוצני. השיח הקוצני, לא מנסה להיות הכי קוצני באזור. חזיר הבר אמנם משווה את שיניו החדות לשיני החזיר השכן, אבל רק כאשר יש ענייני הישרדות או התרבות על הפרק.

איפה אנחנו כן מפרגנים? כשמגישים לנו אמנות. שם אנחנו נשארים פעורי פה (או זעופי מצח - "מי כתב את הזבל הזה? מי צייר את הקשקוש הזה?!"). שם אין תחרות, זאת ספירה אחרת. כשאנחנו גוררים לביתנו את נשמתו המעונה והמשוכפלת של עוד זמר ג'אז, אנחנו טופחים לו על השכם: אתה בסדר גמור! לעולם לא נתיימר לזמר כמוך! (או לכתוב כמו עגנון או לצייר כמו פיקאסו). הקירות, המדפים ומעמדי הדיסקים - מקבלים בהכנעה את כשרונו של הזולת.

בקרוב: באזרחות.