שמי גילאת, נטורופתית בהשכלתי, מנהלת את המכללה לרפואה הוליסטית בכרכור כבר 15 שנים.
לפני 20 שנים כשהשתחררתי מהצבא, היה לי ברור "מה אני הולכת להיות כשאהיה גדולה". האמת, שהיה לי ברור כבר מגיל צעיר מאד.כל המבוגרים המשמעותיים בחיי: הורים, גננות, מורות, מדריכים בתנועות הנוער וכו', אמרו לי כל השנים שאני חייבת להיות עו"ד.זה מתאים לי, תפור עליי וכו'. וזה נשמע לי מדויק מהרבה סיבות: הציונים, כושר הביטוי, התדמית ויותר מהכל, תחושת השליחות והרצון להשפיע ולהותיר חותם.
בגיל 20, אחרי טיול באפריקה וחודשיים לפני פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטה (משפטים כמובן), שינה סימן הקריאה החד משמעי צורתו לסוג של סימן שאלה וזאת בעקבות ההבנה שאני כנראה פועלת על סוג של "אוטומט" מגיל מאד צעיר, ולימודי משפטים הוא אולי לא הדרך המדויקת עבורי.
כפריקית של שליטה, שסימני שאלה לא מוסיפים לתחושת השלווה שלה ועם אי השקט הזה, התחלתי לחפש.כמעט במקביל ולגמרי "במקרה" נתקלתי בכתבה קטנה בעיתון על תחום הרפואה הטבעית שרק התחיל להתפתח ולהיוולד בארץ באותה תקופה.
משהוא ב-"הפוך על הפוך" שקשור לתפיסה אחרת ולחשיבה שונה סיקרן אותי מאד.השונות והחריגות דיברו אל החלק המרדני שבי ויצרו אצלי רצון גדול ללמוד עוד על התחום.
כעבור מספר ימים מצאתי את עצמי בראיונות בשני בתי ספר(מתוך השלושה שקמו בזמנו), מתוכם בחרתי אחד ונרשמתי ללימודי נטורופתיה.
הסביבה הקרובה אלי הגיבה קשה מאד לבחירה ה"מוזרה" שלי. חשוב לזכור שלפני 20 שנים המונח "הוליסטיקה" היה זר ומוזר וכך כל המושגים הקשורים לתחום. האנשים שבחרו לעסוק וללמוד את התחום נחשבו ל"מעופפים" ומשונים, במקרה הטוב.
כטיפוס פרקטי ומוצלח במובן הקונפורמי של המילה, היה לי קשה מאד להשתייך לסקטור התמוה הזה.
כיום במבט לאחור, ברור לי שההסטה הזו מהמסלול הידוע ומהמוכר שחשבתי שיהיה, היתה חלק מתכנית שנגלתה לי צעד צעד עם הזמן.
המפגש שלי עם העולם הרוחני ותחום הרפואה הטבעית היה מורכב מאד.במובן האישי, להפתעתי הרבה, עברתי חוויה מעניינת ומרגשת- המפגש עם הפילוסופיה והראיה של הרפואה הטבעית, המפגש עם העולם הטיפולי והמפגש עם העולם הרוחני, עוררו בי סקרנות והתרגשות גדולה.
כאדם פרקטי בעל חשיבה לוגית מפותחת, כזו שלא "קונה" סיפורים של אחרים עד שלא רואה וחווה בעצמה את הדברים, הסיטואציה הזו היתה מורכבת, מרגשת ובעלת עוצמה מצד אחד, ותמוה, מפחידה ובלתי צפויה מצד שני.כתלמידה במסלול נטורופתיה עברתי חוויה מתסכלת ולא נעימה. בית הספר מוקם באזור התעשייה של ת"א בקומה שביעית, היו 30 תלמידים בכיתה, במה למורה, ניאונים, מדרגות שיש, יועצות, ומזכירות שלא הכירו אף תלמיד באופן אישי.המבנה הזה יצר שיטה שבה מתמקדים בטכניקות עבודה הקשורות בעולם הרפואה הטבעית,והרבה מאד דגש הושם על לימודי מדעי הרפואה המערבית.
כעבור שנת לימודים ועם תעודת הסמכה כרפלקסולוגית, פתחתי קליניקה בת"א והתחלתי לעבוד.
הקליניקה הייתה מלאה כמעט מהרגע הראשון ומהר מאד הבנתי שאני טכנאית מצוינת,יודעת איפה כל איבר משתקף על כפות הרגליים וכו', יודעת להבין את המונחים הרפואיים ולקרוא את הבדיקות הרפואיות, אבל כל קשר ביני לבין המונח "טיפול" מקרי בהחלט.עד היום אני אומרת לסטודנטים שלנו ש"הצרה שזה עובד". כלומר, תחומי הטיפול והטכניקות האלטרנטיביות עובדות אם נרצה או לא ולכן חשוב שנדע מה לעשות עם ההשלכות של אותה עבודה.
במקרה שלי היה לי ברור מייד שאנשים עוברים תהליך, חווים ריאקציות, חולמים חלומות, נזכרים, בוכים, מתבוננים בחייהם מזווית אחרת.... ולא היה לי מושג מה לעשות עם כל זה, איך לכוון, מה ואיך להגיד, את מי מותר לקבל לטיפול ואת מי לא במובן של יחסי מטפל-מטופל ועוד ועוד סוגיות ודילמות שעלו מן השטח ואף אחד לא התייחס אליהן במסגרת הלימודים.
לתקופה קצרה ניהלתי דיאלוג עם הנהלת בית הספר בו למדתי. לתומי חשבתי שהם כנראה פספסו, לא שמו לב ופשוט צריך להסב את תשומת ליבם, אבל נתקלתי בחומה בצורה ובאוזניים אטומות.הבנתי שאני צריכה לעזור לעצמי ולמצוא פתרונות ופניתי להדרכה מקצועית אצל המנחה שלימדה אותי רפלקסולוגיה.
במקביל ובהנחייתה נרשמתי לקורסים רבים נוספים מחוץ לתכנית הלימודים שעסקו כולם בתהליכי גוף-נפש, יחסי מטפל-מטופל ותהליכים רגשיים עמוקים.
דבר נוסף ומשמעותי מאד היה ההבנה שאני חייבת להיכנס לטיפול עמוק בעצמי בכדי לעשות דרך משמעותית ולהבין באמת מהו טיפול מחד, ובכדי להיות מסוגלת להנחות אנשים אחרים בתהליכים דומים מאידך.וכך התחיל המסע הפרטי שלי בעולם הטיפול, והוא היה לא פשוט.
הרבה "פרות קדושות" נשחטו בדרך. פגשתי הרבה כאב, כעס וחברים אחרים, המוני סימני קריאה הפכו פניהם לסימני שאלה ובתוך כל ההתרחשות הזו לא הפסקתי להיות עסוקה ומוטרדת גם בשאלת תהליכי ההסמכה וההוראה בבתי ספר לרפואה טבעית.
ככל שהתפתחתי כאדם וכמטפלת, ככל שמספר המטופלים גדל וככל שה"הצלחה" האירה לי פנים, כך הייתי מתוסכלת יותר ויותר מהעובדה שאלפי אנשים פונים ללימודים בתחום העמוק והמרתק הזה ומקבלים מענה טכני ורדוד כל כך.
נעלבתי וכעסתי בשם התחום ולא רק בשם עצמי וחשתי אחריות לעשות משהו בכדי ליצור שינוי.
ההתפתחות המקצועית שלי התרחשה במהירות רבה. כעבור שנת לימודים אחת שימשתי כאסיסטנטית להוראת רפלקסולוגיה וכעבור שנה נוספת התחלתי ללמד. הקליניקה הייתה עמוסה וגדושה לעייפה, ובמקביל המשכתי ללמוד בתכנית ללימודי נטורופתיה.
בשלב הזה היה לי ברור לגמרי שזה התחום שארצה לעסוק בו ומכיוון שרמת ההתפתחות וההבנה שלי הלכה והעמיקה, רמת התסכול והכעס הלכה וגברה- החלטתי לבדוק מה קורה במדינות אחרות בעולם.
בקיץ בין שנה שנייה לשלישית בתכנית הלימודים בה למדתי, נסעתי לארה"ב לטיול וביקור ב-3 בתי ספר נחשבים לנטורופתיה. כשהגעתי לארה"ב הבנתי שבתי הספר בארץ בעצם העתיקו את המודל האמריקאי ששם דגש רב על האריזה ופחות על עומק התוכן ועל התהליכים ההתפתחותיים של תלמידיו.
חזרתי ארצה לשנה שלישית בלימודי נטורופתיה ובקיץ הבא נסעתי לאירופה לביקור דומה.
כשהגעתי לאירופה התברר לי שיש מודל אירופאי ושהוא שונה במהותו מהמודל האמריקאי.
האמריקאים קוראים לתחום רפואה משלימה, האירופאים מדברים על רפואה הוליסטית.הוויז'ן של האמריקאים הוא להלביש את הבוגרים חלוק לבן ולשלבם בבתי חולים, מוסדות גריאטריים וכו', כסוג של "צוות עזר פרא-רפואי" אחר.
האירופאים מדברים על סקטור עצמאי של מטפלים בדומה למטפלים ברכיבה, אומנות, מוזיקה ועוד, שעובד כעצמאי ו/או משתף פעולה עם הממסד הרפואי ונותן לו שירותים.בתכנית הלימוד וההסמכה האירופאיות עומד תהליך ההתפתחות של המטפל לעתיד, כמו גם התפיסה וההבנה שהמטפל ההוליסטי הוא בראש ובראשונה מטפל והכלים שבעזרתם הוא עובד הם נטורופתיה, פסיכותראפיה גופנית, דמיון מודרך, עיסוי, הילינג ועוד...זו השאלה הבאה, קודם צריך להיות במקום של מטפל ומתוך בסיס ההבנה הזה נגזרות בפועל תכניות לימוד המקדשות תנאים מסיימים.
המפגש שלי עם המודל האירופאי היה רגע מכונן בחיי. עד לאותו רגע חוויתי הרבה תסכול ותחושת החמצה גדולה. ידעתי איך לא מלמדים, אבל לא היה לי מודל אחר להתחבר אליו.
מאותו רגע מצאתי מודל ראוי ועמוק שיכול היה לייצג אותי ואת תפיסת עולמי, ובית מקצועי להיות שייכת אליו.חזרתי ארצה, והשקעתי את כל כוחי ומרצי בהרחבת "בית הספר" שמנה אז 8 תלמידי רפלקסולוגיה.
כעבור שנה נוספת גדל בית הספר ל-30 תלמידים, וכעבור 15 שנים מונים בו 640 תלמידים במגוון קורסים ותכניות לימוד. מיותר לציין שהמודל המקצועי של המכללה לרפואה הוליסטית מושתת על המודל האירופאי.
עם השנים פיתחתי והעמקתי אותו בעזרת צוות מקצועי שאספתי סביבי.אנחנו יושבים ברחוב המושב 40 בכרכור, על שטח אדמה של מספר דונמים במבנים ששופצו במיוחד למטרה זו. יש לנו גינה גדולה, מטבחי חוץ ופנים והרבה פרטיות.
במכללה מלמד צוות מקצועי, מיומן ומנוסה שכל אחד מהם נבחר על ידי באופן אישי חלקו מורכב ממורים אישיים שלי ש"אספתי" לאורך השנים.
שיטת העבודה שלנו מבוססת על ההבנה שמטפל הוא מטפל, וכמו בכל תחום טיפולי, חשוב שיעבור תהליך אישי עמוק עם עצמו ויגיע לרמת בשלות מסוימת המאפשרת עבודה עם אנשים אחרים. בנוסף חשוב שבסיס הידע שלו יהיה רחב לא רק במקצועות הרפואה המערבית אלא גם בתחומי הפסיכולוגיה ויחסי מטפל מטופל.
אנחנו עובדים בקבוצות קטנות עם מנחים שהם גם מטפלים וגם מטופלים ובעיקר יודעים להנחות עבודה דינאמית בקבוצה. בכל הקורסים שלנו עוברים הסטודנטים תהלכי גופנפש עמוקים (גם בתזונה, עיסוי וצמחי מרפא), ובקריטריונים לקבלת תעודה מלבד אחוזי נוכחות, ציוני בחינות והגשת עבודות, יש קריטריון על שניקרא חוות דעת מנחה, ובלעדיו לא עוברים את הקורס.
קריטריון על זה מהווה אינדיקציה לאותה בשלות שלא ניתן למדוד אותה בשום צורה, בחינה או עבודה עיונית.מתוך כך הקהל שמגיע אלינו בדרך כלל הוא קהל שונה בנתוני הפילוח שלו. הפרמטר הבולט ביותר המאפיין אותו הוא גיל הסטודנטים. ברוב בתי הספר לרפואה טבעית היום בארץ עומד הגיל הממוצע על 25, בצומת של אחרי הטיול הגדול למזרח או דרום אמריקה ובחירת המקצוע לחיים.70% מהסטודנטים שלנו הם בני 35-40 ומעלה, בצומת הבאה של החיים. מרביתם הורים לילדים ומטבע הדברים אקדמאים (היות ורוב האנשים בגיל הזה עברו באוניברסיטה בדרך זו או אחרת).30% הנוספים הם צעירים שמודל העבודה שלנו לא מפחיד אותם וברור להם שהם באים לעבור דרך מקצועית ואישית בדרך להסמכתם כמטפלים.
כאלה שהעובדה שיש סיכוי שיעברו את הבחינה וישלמו שכ"ל אבל לא יוסמכו כמטפלים מסיבה הקשורה לרמת הבשלות שלהם לא מרתיעה אותם, אלא להפך, היא זו הגורמת להם תחושת ביטחון והבנה כי מוסד לימודי שבחר לעבוד באופן הזה הוא בטוח מקצועי, שלא פוחד להציב רף מקצועי גבוה ולקבל החלטות שלא יתפסו בהכרח כ...?
חלק מהסטודנטים שלנו באים למטרות הכשרה מקצועית, חלק אחר בא למטרת התפתחות אישית והעשרה.
המבנה המודולרי של תכניות הלימוד מאפשר לקהל הבוגר יותר, אלה שהם כבר בעלי משפחות ועבודות תובעניות להרכיב את המערכת שתשתלב בצורה האופטימלית עם הלו"ז השבועי המורכב שלהם.
המכללה היא הבית הראשון שלי וכנראה גם הילד הראשון שילדתי וטיפחתי לאורך השנים. לשמחתי כיום הוא גוף עצמאי לכל דבר שהולך ומתפתח ומתמסד בכל שנה.
לאורך השנים אתגרו אותי החיים ונאלצתי ללמוד הרבה מאד על ניהול וכלכלה, יזמות, שיווק ואסטרטגיה.
כיום אני אמא ל-3 ילדים מקסימים, מנסה ובדרך כלל מצליחה לשלב ולאזן בין הורות והיותי בת זוג, לניהול המכללה והוראה בה.
כל התהליכים המשמעותיים של חיי מתחילים במכללה ומשפיעים כמו אדוות מים על מעגלי חיי האחרים ההולכים ונבנים ומשתנים כל הזמן.המכללה עבורי היא מפעל חיים ומקום קסום, ישות חיה ונושמת המתפתחת כל הזמן ומאתגרת אותי להמשיך ולהתפתח, להעמיק ולהתבונן וליצור בלי הפסקה.אתם מוזמנים לבקר באתר או פשוט לבוא לביקור אמיתי ולהכניס את המקום הנפלא הזה אל תוך חייכם. |