לאיש אין מושג איך ייראה העולם 5 שנים מהיום,
ובכל זאת מוטלת עלינו המשימה לחנך את הילדים כיום, ולהכין אותם לעתיד שאינו ידוע. החינוך אמור לקחת אותנו לתוך העתיד שכל כולו מאחורי ענן של חוסר וודאות (עתיד שאיננו יכולים לתפוס כרגע). לכן יצירתיות חשובה כיום בחינוך, לא פחות מידיעת קרוא וכתוב, ויש לנהוג בנושא החינוך ליצירתיות בדיוק כפי שמתייחסים ברצינות ללימוד קרוא וכתוב.

לדוגמא:
פעם בשיעור ציור כלשהו, ילדה קטנה ישבה בקצה הכיתה, וציירה במרץ. ילדה זו לא הייתה מרוכזת בשום נושא מלבד בשיעורי הציור. המורה נגשה אליה נפעמת ממידת הריכוז של הילדה, ושאלה אותה:

מה את מציירת?

הילדה השיבה כי היא מציירת ציור של אלוהים.

המורה חייכה לילדה ואמרה שאין איש בעולם שאיך אלוהים נראה...

והילדה השיבה לה 'הם ידעו בעוד רגע!!!'

ילדים לא מפחדים לטעות. אבל, רק מי שמוכן לטעות יוכל ליצור דבר מה מקורי. המבוגרים מאבדים לאורך הדרך את חוסר הפחד מלטעות. זאת בגלל קיומה של סטיגמה תרבותית המציבה את הטעות באור שלילי. במערכות החינוך הלאומיות טעויות הן הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות. בדרך זו, זרם החינוך המרכזי מוביל את האנשים אל מחוץ ליכולות היצירתיות שלהם. אם לא מתחנכים וגדלים לתוך יצירתיות, גדלים מתחנכים ומתרחקים ממנה ('מחונכים החוצה מתוך היצירתיות').

לכל מערכת חינוך בעולם יש אותה היררכיה של נושאים. בקודקוד ניצבות המתמטיקה ושפות אחרות, מתחת המקצועות ההומאניים ובתחתית הסולם ניצבות האומנויות. ככה זה בכל העולם! גם בתוך האומנויות יש היררכיה - אומנות ומוסיקה הן בדרך כלל בעלות דירוג גבוה יותר ממשחק וריקוד. אין מערכת חינוך על פני כדור הארץ שמלמדת ריקוד בכל יום כפי שלומדים מתמטיקה למשל.כך קורה שככל שהתלמידים מתבגרים המיקוד של החינוך עובר מהתייחסות אל כל הגוף, להתייחסות לפלג העליון של הגוף מעל המותניים. אח"כ החינוך עובר להתמקד בראש בלבד, עם נטייה לאונה השמאלית (היגיון/ידיעה - לעומת - דמיון/אמונה). כפרופסור בעצמי, גיליתי משהו מעניין. רבים מהפרופסורים על פי רוב, חיים בתוך ראשם. הם חיים שם למעלה (עם נטייה 'קלה' להיגיון וידע). הם מנותקים מגופם במובן המילולי של המילה. הם מתייחסים לגופם כאמצעי תחבורה לראשם.

החינוך ומערכת החינוך שלנו מבוססים על הרעיון של פיתוח יכולת אקדמית. מערכת החינוך אשר הומצאה במאה ה 19, נועדה לתת מענה לצורכי המהפכה התעשייתית. מסיבה זו המצאת מערכת החינוך התבססה על הרעיון של ללמד מקצועות שימושיים ביותר לעבודה ... ומאז ועד היום, המקצועות השימושיים ביותר לעבודה ופרנסה ניצבים בראש הרשימה (מכאן נוצרה ההתייחסות התרבותית למקצועות מסוימים כנחותים משום שאי אפשר להשיג בהם עבודה ופרנסה ("אל תלמד מוזיקה, לעולם לא תהיה מוזיקאי ... אין בזה פרנסה"). למעשה, במידה רבה אפשר להגדיר את כל מערכות החינוך הקיימות כיום כתהליך ארוך ומתמשך של קבלה לאוניברסיטה. כתוצאה מכך, נוצר מצב שהרבה אנשים מאד מוכשרים, מבריקים ויצירתיים חושבים שהם לא כאלה. בגלל שהתחומים שהם אהבו והיו טובים בהם בבי"ס לא קיבלו את ההערכה הראויה (תוצאה של הסטיגמה התרבותית שמצביעה על טעות כדבר שלילי).

אבל מצד שני, במציאות עתירת השינויים כיום, תואר אקדמי כבר לא שווה כל כך. הלא פעם, מי שהיה בעל תואר הייתה לו עבודה. כיום, עליך להשיג תואר שני כדי להתקבל לאותה משרה שבעבר נדרש תואר ראשון בעבורה. אנו נמצאים בתהליך של אינפלציה אקדמית, וזוהי הוכחה לכך שכל מבנה החינוך הולך ומשתנה מתחת לאף שלנו.

אפשר לומר שכיום אנו יודעים על אינטליגנציה 3 דברים:
א. מגוונת - אנו חושבים על העולם בכל הדרכים שאנו חווים אותו (חשיבה ויזואלית, חשיבה באמצעות צלילים, חשיבה בצורה קינטית, חשיבה מופשטת, וחשיבה בתנועה).
ב. דינאמית - המוח פועל באופן אינטראקטיבי, ולא מחולק למחלקות ומדורים כפי שפעם היה נהוג לחשוב, ונראה כי תקשורת זו בין תחומי התבוננות שונים מאפשרת העלאת רעיונות מקוריים בעלי ערך. במילים אחרות אפשר להגדיר תקשורת אינטראקטיבית זו שבתוך המוח כמנוע של יצירתיות.
ג. מובחנת - ניתנת לאבחון.

מערכת החינוך כפי שהיא כיום, אינה מסייעת בפיתוח של אינטליגנציה. אלא פועלת באותו אופן שבו כורים פחם מהאדמה (איתור, חפירה והוצאה של מצרך אחד ויחיד - פחם). שיטה זו אינה יכולה לשרת את העתיד אשר מסתתר מאחורי ערפל של חוסר וודאות. עלינו לחשוב מחדש על העקרונות הבסיסיים לפיהם אנו מחנכים את ילדנו. התקווה לעתיד טמונה באימוץ תפיסה חדשה לפיה נרכז את תשומת ליבנו בעושר של היכולות האנושיות.

הדמיון האנושי הוא מתנה, וחשוב לגלות זהירות וחוכמה בשימוש במתנה זו. הדרך לעשות זאת נעוצה בהכרה ביכולות היצירתיות שלנו על העושר שלהן, ובהתייחסות לילדינו כמכילים את התקווה והידע. המשימה המוטלת עלינו היא לחנך את ההוויה האנושית בכללותה בכדי שילדינו יוכלו להתמודד עם העתיד וחוסר הוודאות הטמון בו.

תודה רבה
(פרופ' קן רובינסון)