האייטיז נגמרו, ואיתם הילדה הזאת שהתרשמה מטייפים גדולים, ובהם מתנגנות קסטות של מדונה וויטני יוסטון. הלכו לעולמן החותלות, כריות הכתפיים, המכנסיים הצמודים למטה- עם ובלי סיכות ביטחון. צבעי גלידה ועגילים מפלסטיק כבר הפכו לעבר שיש להתבייש בו. הנייטיז כאן.

ינואר 1990. אני בת שש עשרה. עוברת כמו חיילת ממושמעת לחולצות שחורות גזורות ועליהן חולצות פלנל משובצות. התקבלתי לעבודה כמלצרית בבר.המקום הזה היה מעוצב כמו בר אמריקאי עם מכונת תקליטים, חצי מכונית בוקעת מתוך הקיר, מושבים של דיינר מסביב. קראו לו "רוקנרול בר". משהוא מחורטט.

הייתי כניראה יפה מספיק כדי להתקבל לעבודה שם, להגיש קוקטייל B52  בוער ולשפוך אותו לעצמי על האצבעות. ההורים שלי מאוד שמחו שמצאתי עבודה, באו אפילו איזה ערב לפרגן, ולא נראו מודאגים מכך שאדרדר שם לשתיה ועישון. (אני דוקא הייתי בהפסקה מאלכוהול, אחרי שהחינגות של הקאת וודקות ועוגות יום הולדת עם סיגריות בוערות במקום נרות, נראו כבר תינוקיות).

ערב אחד אני מגיעה לעבודה, זה היה אמצע שבוע סוער וקר, משמרת מתה. רק אני והברמן שמדבר כל המשמרת בטלפון עם חברה שלו. במסכי הטלויזיה שעל הקירות מקרינים את:  PINK FLOYED- THE WALL

 אני צופה בסרט לראשונה בחיי ואחרי שנגמר לוחצת  על play וצופה שוב ושוב בכולו. עד שהסתיימה המשמרת והברמן בועט אותי החוצה. אני יודעת שהחיים שלי השתנו.

כל מה שחיפשתי להגיד היה שם. הזעם, הטרוף וההתעלות. המהפכה הטוטאלית. אני נבלעתי בזה או בלעתי את זה או גם וגם.

אצלנו בבית הקשיבו בשבת בבוקר ל"מקהלה עליזה" או קונצרט ברשת ב. האחים שלי לא גרו בבית כבר שנים. לא ידעתי כלום.

בבר ההוא עשיתי חרא כסף. פניתי לעבודות אחרות וביזאריות. גם סגרו שם בתכלס די מהר.אבל עד היום אני יכולה לראות את עצמי, באופן חי מאוד, עומדת שם מול המסך, חצי נשענת על שולחן מסתכלת  על הבן אדם מסיר את הגבות שלו בסכין גילוח, ויוצאת איתו למסעות זועמים של הרס וחורבן שיסתיימו איזה עשר שנים אחר כך.