פעם, כשהיינו ילדים היה הכי קל להאמין שאלוהים נמצא איתנו ומשחק בכל המשחקים. התפילות שלנו אליו היו פשוטות, מהלב ונטולות חרדה של פעולת גומלין.  

יו אלוהים תעשה שהיא לא תמצא אותי במחבואים. יו אלוהים תעשה שהוא כן ימצא אותי במחבואים. אלוהים תעשה שלא יהיה שיעור ספורט. אלוהים תעשה שאמא תכין פודינג שוקולד כשאני אחזור הביתה.

כיבוש יבשות עם הרנאן קורטז היה מתחיל רק אחרי שאלוהים קיבל מקדש עלים קטן ליד הכניסה למקלט. מהאפר שנותר ממדורת הגפרורים ציירנו סמלים קטנים שדומים לו על מצחנו החלק וכבשנו בחדווה.   מונטזומה הושמד לכבודו ושיר השירים שהמצאנו מסביב למדורת הניצחון היה חיבור תמים מלא שגיאות.

אלוהים היה בכל מקום. בראש שלנו, בלב שלנו, בעיניים שלנו. לא היו לנו ספקות בכלל. הוא שם והוא עובד איתנו. הכל שמש ונמשים.

בכיתה ב' צורפנו לשיעורי הספורט של הגדולים. התעמלות עם זיעה נוטפת. שיחקנו כמו חבורה של וונדאלים על ענן של סוכריות קופצות. לאושר שלנו לא היה סוף. שיעור ראשון נגמר ושוחררנו לדהור לברזיות. הבנים פרמו את כפתורי חולצתם והניחו לזיפי הרוח החמה לדגדג להם את הבטן. גם לי היה חם. פרמתי את חולצתי ודהרתי ברוח כמוהם.

מסביב לברזיה כולם בהו בי. בהיתי חזרה. לא הבנתי מה הבעיה. באמת שלא. נראינו בול אותו דבר. לא היה לי שום דבר מתחת לחולצה שלא היה להם. הם התחילו לצחוק ולהעיף עלי גידופים וטיפות מעליבות של מים. לא הבנתי. הכי לא הבנתי בעולם.

סגרתי את החולצה ובעיניים שלי מים. עם כל כפתור האלוהים של המשחקים הלך רחוק ממני ובמקומו הגיע משהו אחר. משהו זועף, סגור, מפריד, אחר. הוא עשה בנו סימנים והפריד אותנו בפעם הראשונה ואני לא ראיתי את זה בא.

אחר כך שום דבר כבר לא היה ממש אותו דבר. בטח, שיחקנו יחד ועשינו מדורות של מלחמה, כבשנו וניצחנו. השיירה עוברת והכלבים עדיין מכשכשים בזנב. אבל בין כיבוש למדורה מישהו ניסה לנשק. בין צחצוח חרבות למרדפים מישהו הכתיר בסוף מלכה, אם היא נתנה לו נשיקה.

לא הבנתי את החוקים. לא הבנתי מה עושים. לא הבנתי לאן נעלם אותו האלוהים. אז הלכתי לספריה  והתחלתי לקרוא ספרים.

עכשיו אני גדולה ועדיין בקושי מבינה. החברים קוראים לי לשיחה. בשביל מה החליטו להסביר לי את כל הדברים של הגדולים  30 שנים אחרי שויתרתי על האלוהים של כל המשחקים?