| "בכל החופים יש מוסקיטוס, זה כמו אוויר, כמו אלוהים, בכל מקום, ומה שיש לך ברגל, זה אלרגיה למוסקיטוס," קבע הבדואי כשהוא הסתכל על שני הפצעים שהופיעו על השוק הימנית שלי, לפי המחשבות שעברו לי בראש הייתי אלרגית לאנשים שנשמו בסביבה שלי, לחתול שלא הציל אותי מעצמי ולחשבונות שהגיעו בצבע אדום וכאילו שזה לא היה מספיק אז המבקרת אמרה, "נו, אני שואלת אותך, ככה נראה בנאדם שהיה בחופש בסיני?" אז השתמשתי בתרופה העתיקה של סבתא שלי לאירועים, בין אם הם היו טובים או רעים, התעלמתי. זה היה קשה במיוחד כי הרגל הייתה מחוברת אלי והיא התנפחה וכמעט התפוצצתי מרוב כאבים, אז עשיתי נשימות, עשיתי סידורים, הזזתי את המקרר ובשביל ששום דבר לא יחסום את האנרגיה הטובה שמגיעה מהיוניברס ישר לתוך הרגל, הורדתי מהתקרה את קורי העכביש וביום השלישי העיגולים האדומים סביב הפצעים שלחו איתותים שהגיעו עד לשורשים של הראש, הייתי מומחית בכאב אבל לא ידעתי איך להסתדר עם רגל אחת ולפי המחשבות שעברו לי בראש חשדתי שנדבקתי בשפעת הרציחות ואז הבנתי שאני צריכה עזרה והתקשרתי להומאופטית.בית המרקחת הראשון היה בשיפוצים, בשני הרוקח יצא לפגישה עד סוף היום וכשקרטעתי אל בית המרקחת הרביעי, עברה לי המחשבה שמאמץ הוא סימן לא טוב אבל לא עלה בדעתי שום פיתרון אחר ואיך שהבקבוק החום הקטן היה לי בידיים, הכנסתי מיד כמה טיפות לפה ובבת אחת השתחררתי לגמרי מהמחשבות הקשות וחלקית מהכאבים, אבל לא מהרגל שהמשיכה להתנפח והגיעה כבר לחודש תשיעי, הפצעים זלגו דמעות גם אדומות וגם שקופות, דמיינתי שהרגל בריאה לגמרי, הדמיון הזה עזר לי להגיע על רגל אחת לרופאה של קופת חולים, מבט אחד והיא אמרה, "מונית למיון," והחוותה ביד תנועה לדלת, אותה התנועה בדיוק הייתה למורים שזרקו אותי מהכיתה כשהפרעתי, אבל הפעם נשארתי לשבת מתוך נאמנות לניסיון המצטבר של המורשת שקבע שאין מקום יותר מסוכן מבית חולים, "עכשיו!" אמרה הרופאה וליתר ביטחון עוד הוסיפה כמה מילים על העתיד שלי וקמתי לאט, כמו נאשם ששמע שהוא נשלח לכסא חשמלי. במיון המהיר של איכילוב ישבתי על כסא שמחובר לעוד כסא והרגל הבריאה שלי התנדנדה בעצבנות וסימנה באוויר נתיבי בריחה אפשריים, חיכיתי רק לסימן ובינתיים בדקו לי את הלב, את החום, ניסיתי להתרכז באחיי לצרה, לא ראיתי פצועים מדממים אבל למדתי כמה הבעות חדשות של סבל, ניסיתי להתרכז במסך פלזמה שהבהב פרצופים נינוחים מתוכנית בוקר, אלו היו הנשימות האחרונות של חיי והם התווכחו אם היין מאיטליה יותר משובח מזה של הגולן ואז האחות התקרבה אלי עם מחט, דווקא שמעתי את השריקה שמסמנת שזה הרגע לרוץ לנוס על חיי ולא יכולתי לזוז. נגררתי אחרי הסניטר בגב זקוף ובצליעה עקומה והתיק, זה שעוד לא הספקתי לפרק מסיני ישב ברוב כבוד על כסא הגלגלים, אחרי שלחצנו על האינטרקום והזדהינו, הדלת נפתחה, כמו בכלא, כסא חשמלי נראה אפשרות יותר ידידותית מהמקום שאליו נשלחתי לאשפוז, במבט ראשון כשראיתי את האנשים בפיג'מות כחולות מקומטות שגררו רגליים במבט בוהה הייתי בטוחה שהגעתי למחלקה הסגורה אבל במבט שני, קלטתי זנים שונים של תפרחות אדומות על העור, מה שעשה לי לחשוב על מושבת מצורעים אבל כשהאחות הפנתה אותי למטה האמצעית בחדר חמש, בין אישה גונחת בת שמונים לשקטה באופן מחשיד בת תשעים, הייתי בטוחה שהגעתי לסוף הדרך, ולא כמו שתכננתי, במטה שלי עם יקיריי או על איזה הר במדבר, הסוף שלי הלך להיות במחלקה הגריאטרית באיכילוב. שמתי את התיק על המטה, הודעתי לאחות שאני לא עומדת בזה ויצאתי החוצה. אם היו שולחים אותי לכסא חשמלי לפחות הייתי יודעת מה עשיתי רע, דידיתי במסדרון, פניתי ימינה, שמאלה, לא היה לי מושג לאן וגם לא היה איכפת לי, סחבתי אחרי את הרגל החולה, את הילדה שלא הפסיקה לצרוח "קחי אותי הביתה!" ואת הבעתה, גלשתי איכשהו במדרגות ואז רוח נעימה משתי דלתות פתוחות לרווחה באה לקראתי, יצאתי החוצה, עברתי דרך עפר והושטתי יד קדימה לעץ צאלון עתיק שעמד שם, כאילו הוא קרש ההצלה שלי והתקפלתי על ידו. בשקט בשקט צעקתי לאלוהים בדיוק את מה שאני חושבת עליו וסיימתי בשאלות האלה, למה זה מגיע לי, למה דווקא אני, מה אתה רוצה ממני, למה עכשיו, ולא היה לי מצב רוח לתשובות. דמעות מלוחות מאוד זלגו לי לפה, "תראה לאן הגעתי," אמרתי לעץ וכל מילה הייתה טבולה בדבש הרחמים,"זה לא אומר עלייך כלום." הוא אמר, להפתעתי וביקש ממני להסתכל סביב, הוא היה חנוק בתוך אספלד שחור, בצד אחד היה צמוד אליו צריף ישן, בצד השני ארובות ענקיות מפח שטיפסו על הבניין, "כשרק הגעתי, זאת הייתה הכניסה הראשית. עכשיו זאת החצר האחורית." ----לא כל כך מהר קפצתי לסדינים המעומלנים, זה קרה אחרי הרבה שעות של ישיבה על כסא קשה מול המטה הריקה, גם לא כל כך מהר וויתרתי על הג'ינס, על הנעלים ועל הפיקוח על הפעולות של האחות בכל פעם שהיא התקרבה אלי עם מחטוכשהפרופסור אמר "יש לך כנראה שושנת יריחו, נמשיך עם אנטיביוטיקה לווריד ותוך יום יומיים תוכלי להשתחרר," חשבתי שזה הזמן להדק את השליטה ולהבין מה אני בכלל עושה שם, אז עברתי על השאלות שאני תמיד שואלת את עצמי לפני שאני פונה ללבן, שאלתי את עצמי אם אני לא יכולה לדעת לבד, אם זה מספיק חשוב להפריע לו, אם אני מוכנה לשמוע כל תשובה.וזה מה שלבן אמר לי: "לבן: במובן הזה כאן מדובר בהחלט על התפרחת הזאת .כאן מדובר בסוג של פטרייה החודרת לעומק העור ותטופל באופן הכללי, זה זמן לטיפול עצמי מתוך הסתכלות עצמית וחוסר וויתור לאותו טיפול עצמי. אם לא בא לידי האדם עצמו, בפרגון עצמי ולא מתוך עמדה פיצויית אלא מתוך נכונות כנה, הורדת התנאים לאהבה בכל דרך. כאן, במובן הזה, של הפטרייה הספציפית הזאת, השושנה הזאת, היא באה לסמל את העומק הנדרש לאדם לחדור מעבר לגבולות האור/העור, כמו נמצא גם שיש לו עור קשה, הוא קשה עורף כלפי עצמו, נמצא במקום שיש לו תנאים מאוד מחמירים כלפי עצמו, המבקש להטיב את התנאים, לאורך זמן יישאר מתוך חמדה עצמית, זה רמה אחת.רמה נוספת באה להצביע על סוג של שלום, שלום רחב יותר, בינה לבין האנושות, בינה לבין אמצעי הריפוי השונים, הוודאות שהעולם בא לעזרתה, בעדה, הייתה חייבת להתחוור בדרך זאת או אחרת, הפחד מפני מוסדות או הפחד מפני בתי חולים, מסתכלת על בתי חולים כאויבי העם, או הדרך האחרונה לצאת מהמציאות הפיזית, איננה תנאי נכון, אלא הנכונות להתחבר לעולם על כל היבטיו, להיות מוזנת על ידי העולם, לקבל, על פני להרגיש שנכפה עליה. היבט זה של שלום בינה לבין המוסד בית חולים, בינה לבין הרפואה, בינה לבין הדברים שנמצאת מסתייגת מהם, איננו אומר שחייבת לקבל או לאמץ אל ליבה את כל הרופאים או כל שיטות הרפואה באשר הם, זה כן אומר, שהיא יכולה להצדיע למין האנושי שהגיע עד למקום שהגיע על מנת שיוכל לעזור ספציפית לעצמה. "תודה לבן. תודה יעל דגן. מה, עוד פעם אני צריכה להתבונן בעצמי? אני קשת עורף? אני? לי יש תנאים לאהבה? ממתי יש לי תנאים לאהבה? אני לא מטפלת בעצמי? בסדר, אז אני יאכל שלוש ארוחות ביום ואקנה לי במתנה את הגרביים האלו הורודות הרכות שעולות חמישים שקל, לי יש תנאים מחמירים עם עצמי? רק לי? לא אצל כולם זה ככה? "את יכולה להתגבר על זה," יעל אמרה בשמה והוסיפה לעידוד: "אחת התלמידות שלי סיפרה שהייתה לה שושנת יריחו והיא התגברה על זה בכוחות עצמה." בטח שאני יכולה, הנוצות הצבעוניות שלי עלו וירדו במהירות נפרשו לצדדים בקול שאון, קוקוריקו, בטח שיש לי כוחות. ויש לי מועד בית. ולחצתי על שעון העצר. המבחן התחיל. בית חולים היה גם מקום טוב למבחני אהבה לקרובים, גם פלוייד הגיע, מאז שהכרתי אותו הוא היה שזוף, היה לו כישרון כזה לתפוס את השמש, אבל הוא הגיע חיוור, בלי אוויר ועם המבט המשונה הזה שזז בעצבנות לכל הכיוונים, המבט הזה היה לכל מי שבא לבקר אותי, כאילו תיכף איזה גוויה תדביק אותם במוות, "קראתי את כל השלטים בדרך ואני בטוח שיש לי משהו במטבוליות, בנפרולוגייה של הכבד ובדיקה של קוצב לב לא תזיק לי," הוא אמר, פיהק, התגרד, הלך לחלון חזר ולקח את כף היד שלי בשלו, הייתה לו יד עם נוכחות, כזאת שיודעת לעשות דברים, ליטפתי את האצבעות המעוגלות בקצה, לא האמנתי בנשמות תאומות, היו לי מספיק שטויות רומנטיות בראש מהסרטים של הוליווד, אבל לא יכולתי להתכחש לזה שהגוף שלו היה בול במידה שלי, לגבי הלב לא הייתי בטוחה, ליטפתי את השערות הרכות שעל גב היד שלו, נזכרתי שבבוקר ליטפתי את הגזע המחוספס של עץ הצאלון, נגעתי בצלקת בצורת לב שמישהו חרט, רפרפתי על כמה ברגים חלודים שהחזיקו פעם הודעה חשובה, שכבת צבע שנשארה מסימן כלשהו, בינתיים פלוייד אמר בטלפון שהוא בביקור אצל ידידה שלו ובבת אחת הבגדים המפוארים והנוצצים של הנסיך, האביר, המיועד והתאום נשמטו. ורק אז ראיתי אותו. ---שמתי את האחריות על הכתפיים, רתמתי את המשפטים של המוטיבציה ודהרתי על הדמיון, עד האנטיביוטיקה בווריד הייתה זרם של אור ואהבה, עד שהצלחתי לקרב אלי את השמחה כשיגידו לי שאני יוצאת הביתה. כל פעם שעלתה תלונה מאחת הדיירות בבלוק הודעתי לה שככה אני וזה הכי טוב לעצמי, ולפני ביקור הרופאים יצאתי להיפרד מעץ הצאלון, "אני אצא נכון? תגיד לי שאני אצא, אני בטוח אצא, תן סימן, הנה, כמה ענפים זזו למעלה למטה, זה כן, נכון?" אחרי הרבה זמן ששתקתי גם בפנים, שמעתי אותו אומר, "ימייך על פני האדמה ספורים ממילא." נשכתי שפתיים, בלעתי את הגל הגדול של הרגשות ששטף אותי וכמעט נחנקתי,אני אצא בטח שאני אצא היום, אמרתי לעצמי בשקט. בטח שלא יצאתי. נכנסתי למקלחת, הדמעות התערבבו עם המים, לא היה איכפת לי מהברווז הצהוב ששט על הגלים מתחת לקו האדום של הכנרת, ואחרי הרבה זמן, לפי הזמן שלי, שהיה שונה מהזמן של בית החולים, שהיה דומה לזמן של הבדואים, שהיה זמן אחר לגמרי מהזמן של החתולים, סגרתי את הברז, זה המצב עכשיו, אמרתי לעצמי והייתי מאוד קרובה אלי. תכננתי להיכנס למטה ולהתעורר כשכל זה ייגמר, על השידה שלי היה מונח ספרון, "אומץ" היה כתוב ולמטה, באותיות קטנות- "הספר הזה מחזק מעודד ומרים את כל הנפשות העייפות והנידחות ומראה להן שאין שום ייאוש בעולם כלל ומכל מקום שאדם נמצא, יכול הוא להתקרב לה' יתברך. על פי משנתו של רבי נחמן מברסלב."וככה מילה אחרי מילה, פרק אחרי פרק, הזזתי אבני נגף מהשביל עד שזה לא היה משנה אם בימיי הספורים על פני האדמה אני אצעד על אספלד, כורכר או חול, העיקר שזה יהיה בשתי רגליים, ואז נזכרתי במשפט שלבן אמר לי, .."לא יעלה על הדעת, שהנפש שרכשה את עצמה, ואת זהותה - את ערכה בבסיס כל תקופת חייה, אמונותיה כולן שזורות בדבר מיהי ומהי המציאות הזאת - תוותר על עצמה.מה התועלת שבזה? במה תזכה?שכן הנפש כאשר מוותרת על עצמה זוכה בחרות." ובפעם הראשונה הייתה לי הרגשה שאני מבינה, מבינה בגוף את המשפט הזה, אי אפשר לזייף וויתור, כמו שאי אפשר לזייף את הוויתור הזה בשביל שהאורגזמהתגיע. |