16/11/06 12:00 דואר נכנס

אהובה,

ירדתי למאפיה כדי לקנות לחם,  ואת קרואסוני השקדים שאת אוהבת. שכחתי את המטריה ובשל  הגשם העז התעכבתי  תחת כל גגון מזדמן , ממתין לשעת כושר כדי לגמוע עוד כמה מטרים יבשים. אור של מכונית חולפת שצף מולי , וסילון מים שניתז תחת גלגליה הדביק אותי לקיר. חבקתי אלי את קופסת המאפים, סופג את החום שלה כנגד הקור שעטף אותי, וכשהתבהר מעט הלכתי הכי מהר שיכולתי כדי שלא לאבד אף רגע יקר איתך, ובכל זאת פספסתי.

ברחת.

שכחת אחרייך מצת וצעיף שהבושם שלך דבק בו, וספל הקפה שלך עוד לא התקרר לגמרי כשהגעתי. תמיד את שוכחת דברים.    

לא סיפרתי לך על הנסיעה, אבל התכוונתי לספר .  בין כל יתר הדברים שהתכוונתי לספר  על כוס שוקו בגשם, וכעת אינני יודע כיצד לספר ומה.

הלוואי שיכולתי לבקש ממך לבוא איתי אירה.  לא בגללי אינני מבקש,  אלא בגללך.

כלאתי את עצמי בשולי החיים שלך יותר מדי זמן. אל תביני לא נכון. אני לא מתחרט.  את הרי יודעת. את יותר מכולם, ובעצם רק את,  יודעת,  מה היה בינינו, מה הווה, מה יהיה תמיד, רק שאני חייב להתנתק אירה, ואני לא מצליח  לעשות את זה כשאת במרחק של עשרים דקות נסיעה.   

לעזאזל אירה. אני מדמם, ואני עורם מילים על גבי מילים,  ובעצם כל מה שאני רוצה הוא לצעוק לך  - שמחר אני נוסע .

נועם.

************************************************

עצמתי עיניים חזק , סוחטת את הדמעות מבעד לעפעפיים והגוף שלי רעד ביפחות קטנות כאילו משהק, והמחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה שבעוד כמה שעות  כשאסתכל על דלת חדר השינה שלי, לא  תהיה לי שום סיבה לצאת ממנה,  ואז התלבשתי, ורצתי, ונהגתי, וטיפסתי את המדרגות כעדר סוסים שועט בלי לחכות למעלית, וכבר בנקישה הראשונה הדלת נפתחה והזרועות שלו קלטו אותי אליו והטמיעו אותי אל תוכו.

לא דיברנו באותו לילה, ואף  אינני זוכרת דבר לבד ממגע השיער שלו על הצוואר שלי , והזיעה , והדמעות,  ונשיקות תובעניות שהותירו חבורות על השפתיים שלי ולשון פולשנית,  ואותי רוכבת עליו ומכה באגרופים על חזהו,  והוא שאוזק את פרקי ידי והודף את עצמו אל תוכי מטיח אותי אל המזרן שוב ושוב, כמבקש לטלטל את חיי מגופי, או לטעת בהם את שלו, ואותי , נלפתת בו ונמסה לתוך עורו  ואותו , צונח עלי וחונק אותי בכובד גופו, ונושך ומועך. ודמעות.

בבוקר  ארז דברים אחרונים. מברשת שיניים,  מכונת גילוח.  שתינו קפה  חפוז, והוא וידא שלקח את הדרכון ולא שכח את הכסף, ופנקס הכתובות ואמר שיתקשר ברגע שיוכל.

הנהנתי.

חיבוק מהיר. שאיפה אחרונה של הצוואר שלו, מבט אל גבה של דמות גבוהה וכחושה במעיל עור ומגפיים עולה על מונית, מנופפת בפעם האחרונה.  נועם שלי.

חציתי את הכביש והתיישבתי על הטיילת, קורסת לתוך עצמי,  בוהה אל אשליות  שהאפירו לנגד  עיני והחליקו מידי כגוף קר של דג מת.

רציתי שנתעלס חשבתי פתאום ורציתי לרוץ אחרי המונית ולהגיד לו שבוא נעשה את הלילה שוב,  והפעם רך ועדין , ומנשק,  אבל כשהסתובבתי הכביש היה ריק, ואני חזרתי הביתה.

***************************

 חולות נודדים- ורנאסי 21.11.2006

כבר שלושה חודשים שאני כאן.    המלון שקתי מצאה הוא בחלק החדש של העיר, וכדי להגיע לשוק ולנהר אנחנו נאלצים לקחת ריקשה או ללכת ברגל כמעט שעה. בכל בוקר קתי אומרת שאולי נעבור למקום  קרוב יותר, ובכל ערב אני אומר לה שאולי מחר.

בשבוע האחרון הופר השקט בעיר,  בעקבות מעצר קבוצת טרוריסטים.  ואנחנו מחליטים להתרחק מהמהומות ולעבור הלאה.  אין לי שום כוונות להתפוצץ בקריית קודש ורנאסי.  

היום היום האחרון שלנו כאן. ואנחנו מחליטים לרדת אל הגאטות ברגל.  לאורך הכביש הבוצי זרועים רוכלים . המרכולת שלהם מכמירה.  קומץ מלפפונים או זר צנוניות. מדי פעם  קתי עוצרת כדי לקנות משהו, וכך אנחנו מוצאים עצמנו נסחבים עם שקיות של ירקות מרקיבים ותבלינים שאין לנו כל צורך בהם. אני מפציר בה להפטר מהמשא המיותר בהזדמנות הראשונה, אך הלב של קתי לא נותן לה לזרוק,  ורק בערב במלון היא מרוקנת הכל לתוך הפח הקטן.  בדרך , בתוך ההמולה, הבחנו בתאו שעמד מול פני אחד הרוכלים וליחך בנחת עד שכילה את כל מה שביקש אותו מסכן למכור. האיש הביט נכחה בעיניים חתומות וכשהתאו הלך, קיפל את המטפחת שלו, והלך גם הוא.

הודו. אלימה ואדישה. במדינה שהמוות בה הוא רק מעבר לגלגול הבא הדם מאבד מהערך שלו.  

ישבנו במסעדה הקבועה שלנו שצופה מן הצד האחד אל הכביסה המתייבשת על הגאטות , ומן הצד השני אל תהלוכות האבל הנושאות את גופות המתים אל המשרפות.

זהו מחזה מרתק שאני אינני מצליח לשבוע ממנו. שיירות ססגוניות מלוות את המת שגופתו מעוטרת בפרחים בשירה ובריקוד בתופים ובמצילתיים, במורד סמטאות השוק ועד לנהר, שם הגופה  מוטבלת , וכהן זקן ממלמל מנטרות עתיקות, ומטפטף  לפיה ממימיו הקדושים של הגנגס כדי לטהרה מן החוץ ומן הפנים.  כשהוא מסיים,  נאספת הגופה והמלווים ממתינים בסבלנות  כדי להעלות את הגופה הפרטית שלהם על המוקד. בשקט מוחלט הם ממתינים לפצפוץ הגולגולת המבשר על שחרור הנשמה מהגוף ואז פורצים בשירה עזה ומפנים את המוקד עבור הגופה הבאה.

"פעם היו שורפים גם את האלמנות" אומר לנו המלצר ברוב חשיבות,  ואני נזכר בפיליאס פוג ובפאספארטו שהבריחו את אאידה, הנסיכה היפה, ממר גורלה ומזמין קארי ירקות. קתי אומרת שהריח עושה לה בחילה ומזמינה תה עם צנימים יבשים.

ורנאסי ידועה בבדי המשי שלה.  לפני העזיבה קתי, שנמנעה עד כה מכל הוצאה מיותרת וספרה רופיה אל רופיה,  נחושה לקנות סארי למזכרת, והיא  מדגמנת בפני בשלל צבעים בזמן שהיא מתמקחת במרץ.  היא יפה היום. לחייה סמוקות ושיערה מבריק, אבל אני אינני רואה אותה.  ברגע האחרון, כשאנחנו כבר בדרכנו החוצה, אני מתפתה לקנות סארי משי לבן עם רקמת זהב עדינה, ולקול מחאותיה של קתי אני משלם עבורו את ההתחלתי.

המוכר נראה מוטרד מעט וקתי מסבירה  לי שלבן הוא צבע האבל.  

"אצלנו לא". אני עונה לה, וחושב על מיקי.  

ניר.

********************************

22/11/06  04:35 דואר יוצא

נועם,

שכחתי אצלך את הלב שלי.

אירה.