לפני שבועיים חגגתי 38. כשהייתי צעיר יותר חשבתי שאני יודע הרבה. ככל שעוברות השנים אני מרגיש שאני יודע פחות ופחות. בשנת 1836 הומצא האקדח הראשון ע"י סמואל קולט. הוא היה בן 13. קצת יותר מ-200 שנה אח"כ כבר אפשר להשמיד מדינה שלמה בלחיצת כפתור אחת ממרחק של אלפיי ק"מ. בשנת 1903 הומצא המטוס הרשמי הראשון ע"י האחים רייט. קצת יותר מ-100 שנה אח"כ אנשים מפנטזים על טיסה למאדים ומחשבות על יישוב הירח מתרוצצות בראשי בני אדם בכל רחבי העולם. כשהייתי ילד, היינו הולכים לבקר את סבא וסבתא, לעולם לא ידענו אם הם יהיו בבית. הולכים, דופקים בדלת, ומחכים לשמוע אם יש תשובה. היו פנטזיות על טלפון בבית, אבל זה עוד לא הגיע אלינו. היום ילדים בכיתה א' מסתובבים עם סלולרי וחברים כועסים עליי בטענות שאני מסנן אותם כשמתחשק לי סתם לשבת בבית ולא לענות לטלפונים. שאלו את אלברט איינשטיין פעם, באיזה נשק ישתמשו במלחמת העולם השלישית. הוא ענה להם, "אינני יודע, אבל במלחמת העולם הרביעית ישתמשו באבנים". פעם מזמן, החלטתי לקחת פסק זמן מעסקיי ההיי טק (כשהיי טק עוד היה נחשב מקצוע של הגאונים בלבד, הרבה לפני ההייפ של Year 2000 ), ולנסוע להודו לחצי שנה.

חזרתי אחריי 4 שנים, מבין יותר אבל יודע פחות. ישבתי לפני כמה ימים בבית קפה השכונתי שלי, הדלקתי את הלפטופ וגלשתי לי בנחת ברחבי הרשת, משתמש כמובן בנקודות האלחוט החמות שצצו כפטריות אחרי הגשם בשנים האחרונות. זה כשלעצמו אינו דבר חריג בחיי, כמעט מדי יום אני עושה את אותה פעולה. אבל רק באותו יום, קלטתי משהו והצטמררתי. אני יושב בתל אביב, בבית קפה שכונתי, לא מחובר בכבלים סבוכים לשום מכשיר בסביבה, ובכל זאת, אני יושב ומתכתב דרך המחשב עם חבר באמסטרדם. הוא כמובן רואה אותי דרך מצלמת המחשב שלי ואני רואה אותו דרך מצלמת המחשב שלו. אבא שלי בן 72. לפני שנה הוא החליט לנסות ללמוד את מה שהבנים שלו שולטים בו בעיניים עצומות. מחשבים. הסתכלתי עליו, קצת התגאיתי, הרבה ריחמתי, וחשבתי לעצמי, באיזה פיגור טכנולוגי אני אהיה בעוד 40 שנה? האם אדע לתפעל את המערכות המוזרות שישלטו בחיים שלנו? יהיו פחות כפתורים ויותר אפשרויות? חבר יוכל להפליץ בניו יורק ואני אריח את זה בדרום אמריקה? מזלי שאני לא ממש מהרהר בדברים האלו יום יום אלא רק אחרי שהתחברתי לאתר הזה. הגיגיהם של אחרים גרמו לי לקצת הגיגים. אבל הנסיעה ההיא להודו גרמה לי לדעת פחות ולהבין יותר. להבין שלא ממש משנה מה יהיה בעוד 40 שנה ולא ממש משנה כמה חזק יהיה הריח שיגיע מניו יורק אליי לדרום אמריקה. בשביל לחיות באמת לא צריך את כל זה. בשביל לחיות באמת צריך פשוט להיות מאושר. הדרך אל האושר? שאלה טובה. אני בטוח שכל אחד יצטרך למצוא את הדרך שלו.

אבל רמז קטן אחד לכולנו. "אושר שתלוי בדבר, בטל הדבר ובטל האושר, אושר שאינו תלוי בדבר, אינו בטל לעולם". זהו? נמאס לי לברבר? אני חושב שכן. לבינתיים.