עברו כבר כמה ימים... אבל זה עדיין מפחיד אותי..

עשיתי תאונה לפני כמה ימים.. ביום שלישי.. לא מזמן בעצם..

ובעצם, לא אני נהגתי, אבא נהג, אני ישבתי לידו, ולא אנחנו היינו אשמים, נכנסו בנו מאחור.

אבל הכל קרה כל כך מהר, הכל היה כל כך מפחיד..

אז אולי הנזק לא גדול, אבל הפחד שזה הכניס אותי אליו לא נתפס לי..

זו לא תאונה ראשונה שאני משתתפת בה..

אבל זו הראשונה מאז שאני נהגת, והפעם הבנתי מה קרה, ועד כמה קל להגיע למצב הזה.

נסענו בדרך לוד. מיהרנו מאוד, הייתי צריכה להגיד למיון קדם צבאי, שעת ההתיצבות:8.. השעה בשעון היא רבע ל8...

כביש עמוס מכוניות... ואני בלחץ אומרת לאבא.. "לא נגיע בחיים!!, זה בגללך, בגללך יצאנו מאוחר!! אולי אני אוותר, אני לא רוצה לאחר."

והכל כדי להלחיץ אותו.

ואז, בדרך לוד, ישנם שלושה נתיבים שהופכים ל2, משתלבים... וישנם 2 מכוניות... אחר כך נדע, שרק אני משום מה זוכרת את כל זה לפרטים מדוייקים ואבא לעומתי, לא זוכר דבר.

2 הרכבים, אחד טנדר כסוף, טויוטה כנראה, הצליח להיכנס לפנינו, אני זוכרת איך בליבי אמרתי "איך אבא נותן לו להידחף, אנחנו ממהרים!!"

הרכב השניה היה מזדאה כסופה, ניסתה מספר רב של פעמים להידחף, אבל אבא היה אסרטיבי, כנראה קרא את מחשבותיי.

כעבור שניות בודדות המזדאה הצליחה להשתלב אחרינו והאיצה מאוד ואנחנו, שהיינו בעצירה (פקק) טולטלנו באוטו קדימה ואחורה, אני זוכרת שכל מה שהיה על הדשבורד עף.

עברה מאית שניה, ככה אני זוכרת את זה לפחות, וכבר אני ואבא היינו בחוץ לראות מה קרה...

פתאום התחיל מבול... חוק מרפי, ושוטר שעבר באזור אמר לנו לפנות את הרכב כי הוא חוסם, והוסיף ואמר לאבי שלא קרה דבר ואין סיבה לעשות מזה עניין, אבי, שכבר הרגיש רע, וכאב לו הראש והלב..(הוא חולה לב..) צעק על השוטר שיזדהה ושלא יתן פקודות, אבי שירת במשטרה 35 שנה, כנראה בגלל זה הוא מרשה לעצמו... השוטר הרים את הקול על אבא שלי בחזרה, ואז אני זוכרת שצעקתי על השוטר והתחלתי לבכות, הזזתי אני את האוטו הצידה, אבל לא ראיתי כלום בו בזמן.

ישבתי באוטו ובכיתי...

ידעתי בתוכי שזה באשמתי, הרי אני ביקשתי להגיע לשם, ואני ביקשתי למהר...

נסענו משם למיון בתל השומר, וגילו שלאבא היה התקף לב קל, ולשנינו היה מתיחה רצינית בשריר בצוואר. אז עכשיו אני עם כדורים כדי לישון, הרופא נתן... לפחות זה גם מרגיע אותי ממה שהיה שם..

אני לא מבינה את זה..

מצד אחד הוא אשם, הוא לא שמר מרחק, הוא נכנס בנו..

אז למה אני מרגישה ככה? למה אני מרגישה כאילו אני אשמה, וגם זה שבכלל אנחנו צריכים עוד להפעיל את הביטוח, ואז הוא כאילו מודה באשמה, ואני עדיין מרגישה אשמה..

טוב, הכל יצא לי מבולבל, חסר סדר והגיון, כמו הראש שלי עכשיו..

אולי בפעם הבאה יהיה יותר טוב:\