שני הפוסטים האחרונים "אחיות תאומות" ו"סרק סרק" היו הומאג' ליוצרים פצועי גורל. האחד-עמוס קינן שכתב בצעירותו לפרנסתו חוברות "טרזן" וגארבג' מופתי אחר לילדים-בשם בדוי.וכשפגשתי אותו

הקדים ושאל אם קראתי את בקט וגמגמתי כי התקשתי גם עם ג'ויס.הוא בעט באחורי וגרשני אך זנבי קשקש

בשמחה כי נמשכתי בזמנו לאיזורים אירוגנים הממוקמים רק בראש. "סרק סרק"-המערבון שכתבתי היה בהשראתו.הפוסט

שמזכיר את "היד שנענעה את העריסה"-נכתב בהערכה לגדולי הסופרים האמריקנים שרעבו ללחם ופותו לכתוב

להוליווד שם נלעסה היצירה ברוק המפיקים והושלחה לפח יחד עם היוצרים.הם כבר לא פגועים.הם בקבר.
ובאשר לי.אני שונא קפה ונזקקתי לחום הספל בקור הירושלמי.אני מרים ידיים מהמקלדת.
תודה לע. המופלאה וחסרת הדמיון במפגיע,לנ.מעופפת עם רגליים באדמה אדומה.לצ.-לא תצליחי לחמוק

מתחת לאהבה שלי גם אם תהיי צלופח.בלי תנועות מיותרות האהבה דועכת כמו שפעת.בין יום לשבוע.

לג. שעזר ונעזר ומי שדרך עליו ימצא זהב בסוליה.לאפרסק,ראי דליה  רביקוביץ-אהבה אוכלת או נאכלת? תפוח נהרס מאוכלהו?. לשלל רב ולבאשי ולעלומי השם-על אהבת חינם בלי תמורה.
  לא בגדתי .אורי אילן (ראה גוגל).  ביי . .