מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
אני סיפור שמחפש בית (5)
| שקד נולדה במוצאי שבת, קצת אחרי תשע וחצי בלילה. האחות הענקית שטיפלה בה הראתה לד. בזריזות איך להניח אותה על זרועו כך שהראש הקטן ייתמך ולא יישמט לאחור, וד. הרגיש את עצמו כל כך מגושם וחרד, כאילו כל תנועה שלו קובעת מהיום והלאה את חוזק החיבור עם העיניים והפה והאפּוֹן הקטן שמציצים אליו עטופים בשמיכה ורדרדה של בית החולים, שהאותיות "הדסה הר-הצופים" מודפסות שורות שורות לאורכה. הוא עדיין היה נסער מכל מה שקרה בחדר הלידה. רגעי הלחץ והדחיפות האחרונות לפני שהכול נגמר התרחשו בדממה מוחלטת לעומת האנחות והצעקות של השעות האחרונות. חני הפכה למישהי אחרת ברגעים האלה, כל כולה פקעת מרוכזת של כוח אדיר שנדמה כאילו פרץ מתוך באר תת-קרקעית חבויה בתוכה, שאי אפשר היה לשער שמצויה בגוף הילדי שלה. בחדר הלידה היא כמעט ולא הוציאה מלה, אבל הקולות שהשמיעה היו עמוקים וברורים. וגם המיילדת לא נזקקה למלים כדי להבין אותה, והייתה ברורה מאוד כשסימנה לד. לעמוד שם, לצידה של חני, לנגב את שפתיה במטלית רטובה, ולא לזוז משם, ובשום אופן לא לעבור את גבול הבטן. המבט המכוון והמתרה שלה הבהיר לו שיש כאן ברית חד-משמעית בין שתי נשים שמעולם לפני כן לא נפגשו: הבחורה הזאת לא רוצה שתראה אותה ככה. אם אתה רוצה להישאר כאן תצטרך לעמוד אך ורק שם ולא להתקרב יותר. רק עכשיו, אחרי שהכול הסתיים, נגע ד. באצבע מהססת בלחייה של שקד, ונדהם לראות כמה פשוט הדבר העצום שהתרחש עכשיו. אבל הוא עדיין לא הבין כלום. אתמול, שישי האחרון שלפני הלידה, בשעות אחר הצהריים המופלאות ביותר של ירושלים, הרחוב כבר דמם לגמרי, חושך מילא כל פינה ואתו בא גם הקור היבש שחדר לכל סדק. המתפללים חזרו מבית הכנסת, מוליכי הכלבים בעמק המצלבה ובסן-סימון כבר מזמן הסתגרו בביתם. ד. וחני ישבו בפינת הספה, הוא עטף אותה ואת הבטן בשמיכה הכחולה הצמרית וחיבק אותה קרוב קרוב אליו, והיא לא התנגדה. מאז הבוקר שכבה בפינה שלה על הספה בסלון, לידה ספר, ועוד אחד, וגם השלט של הטלוויזיה. אבל רוב היום ישנה. באוויר הייתה תחושה מפחידה של חגיגיות. ד. הכין סיר גדול מלא מרק, עם כרובית, וקישואים, ותפוחי אדמה. הוא הוסיף לו רסק עגבניות והביא לחני קערה מהבילה. והניח את המגש על הרצפה ליד הספה. אחר כך התיישב לידה וכיסה אותה בשמיכה הכחולה הצמרית. כמעט כבר רצה להאכיל אותה, אבל חני צחקה והתכדררה סביב הבטן הכבדה שלה כאילו היא עדיין ילדה קטנה שמשחקת "פלונטר". היא לקחה את ידו והניחה בצדה האחד של הבטן ואמרה: "תלחץ טיפה, ככה בעדינות, תכף תרגיש. נכון? הרגשת?" ואחר כך לקחה את קערת המרק שהביא לה ונשפה על הכף הגדושה. "אויייש, נשרפה לי הלשון, יו, איך טעים לי, איך טעים לי!" ד. נשאר צמוד לעורה המתוח, הוא לא רצה להיפרד. המרק שלו התקרר על המגש שמונח היה על הרצפה לידם, אבל לא אכפת לו. הוא נשען לאחור והשחיל כרית מתחת לזרועו כדי שתישאר צמודה לאפונית. אלה היו הימים האחרונים של ההיריון הארוך, אבל הם עדיין לא ידעו שמחר תיוולד שקד. ד. לא מבין. כבר זמן רב שהוא אינו מבין. ואינו יודע מה עליו לעשות. ונדמה לו שעמוק בתוכו נובט גם אצלו אפוּן, אבל שלו מרוכז וצהוב, והוא מלא כעס חמוץ ושורף. כי, הנה היא, חני, ממש לידו, בולעת ברעב כזה חמוד עוד כף מרק רותחת, ועוד אחת, בזמן האחרון היא לא מוצאת שום דבר שבא לה לאכול, והיא עייפה כל הזמן, ומצוברחת. אבל היא כאן עכשיו, אתו, ולרגע נדמה לו שהיא שוב שלו, קרובה מאוד, ואולי עוד אפשר לתקן. אבל - אפילו בין שתי קערות המרק שלהם, כאילו מתוך קפלי השמיכה הכחולה הצמרית, הוא מזהה את החומה שצמחה, אמנם שקופה, אבל כזאת שהוא לא מצליח לעבור. והוא כבר מכיר איך היא מזדקפת ומתייצבת וחוסמת הכול ברגעים של ייחוד שמגיחים לפתות אותו כאילו היו קנוקנות של צמח מטפס. והוא כבר מוכן לה, בכל פעם שהוא מריח את חני קרוב אליו, ובכל פעם שהוא מתעורר כשאצבעותיו חשות בחום גופה. וכל זאת למרות שכבר הבין שאין בזה טעם. ואין מלים במקומה של החומה, לא כאלה מסבירות, ולא כאלה מתנצלות, או מנסות, או מבטיחות, או מנחמות.
ודווקא ברגעים האלה, כשהתחילה חגורת התכווצויות להדק אותה מהגב ועד כפתור הטבור, בתחילה לא מורגשת, אבל מדי כמה דקות מטלטלת בעדינות, נזכרה חני איך יום רע אחד, לפני שנים, באה לאימא כדי לשאול אותה, במלים קטנות ונרעשות ומתרוצצות, למה אבא לא נוגע בה יותר. היא נזכרה איך צץ בה החשד, ואיך ניסתה ורצתה, וביקשה, עד שהבינה שאינה טועה, ובאה לאימא, ורצתה לדעת, למה? למה? ואימא אמרה רק: "כי את כבר גדולה, ודי." חני רצתה להבין מה זה שצמח מתוכה וקלקל אותה כל כך, אבל אימא לא הסכימה להסביר. היא חיפשה על עורה, ובתוך הקפלים, ובכל המקומות שאליהם אצבעותיה הצליחו להידחס, אבל לא מצאה סיבה. היא הייתה קטנה אז, ואף אחד לא הסכים להגיד לה מה הדבר הנורא שעשתה. ועכשיו, מכונסת בתוך החיבוק של ד., היא עייפה, וכבדה, ומותשת, ובכל זאת כל חושיה דרוכים, גם כאשר נשימותיה שקטות וסדירות וגופה פולט חום של מנוחה. אסור שייגע בה ככה... אסור. וההתכווצויות גואות ועולות, ולופתות אותה, והיא כבר לא יכולה להתעלם מהן.
ועכשיו היא מרימה ראשה מהמיטה הלבנה ומבקשת מד. שיביא אליה את שקד. ד. חופן את החבילה הוורדרדה מתוך העריסה ומניח על בטנה. "תראה, יש לה מלא שיער," חני אומרת בעדינות, כאילו לעצמה. "כמה שאת קטנה, אלוהים אדירים, איך את יכולה להיות כל כך קטנה? ומושלמת... אל תבכי, מה את רוצה, מה כואב לך, קטנה... ילדונת שלי... מה את רוצה?" היא מנסה להזדקף במיטה הרחבה, ונאנקת בכאב. ד. שואל אם הוא יכול לעשות משהו. חני כאילו לא שומעת, היא מרוכזת כולה בשקד, אבל אחרי כמה רגעים היא אומרת לו "כן. תתקשר לשרי'לה, אני יודעת שמאוחר, לא נורא. תתקשר אליה ותגיד שהכול עבר בשלום, ותגיד לה שתתקשר לספר לאבא. תגיד לה שביקשתי. טוב?"
© כל הזכויות שמורות פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1287872 פרק 2: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1299229 פרק 3: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1309238 |
תגובות (55)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
החזרת אותי למחלקת היולדות בהדסה הר הצופים, לפני 24 שנה בדיוק. ברגישות נפלאה תיארת את העוצמות הללו, המיוחדות כל כך, החד-פעמיות, כל פעם מחדש.
מעולה. כתמיד.
"יו, איך טעים לי, איך טעים לי!"
וגם מעניין לי
וגם מרתק לי
וגם מזכיר לי
טוב
ופחות טוב.
ולסיפור שלך יש כבר בית לא?
נשיקות.
תמיד זה נאמר מתוך קנאה, גם כשהמטרה להקסים.
הקטע שאנחנו משתמשות בזה כאוות נפשנו.
ברצותנו מפלרטטות עם זה, וברצותנו מתעלמות וברצותנו כועסות.
כאלו אנחנו.
אנחנו לא טליתות. אין מה לעשות.
וגם אם יש בנו קנאה, ויש, ולא מעט,
במה ננפנף ?
בפין ?
תמילה, נראה לי קנאה יש גם אצלינו הנשים - קנאת הפין - אבל אנחנו לא מנופפות בזה כדי להקסים גברים. מה שאני מתכוונת לומר הוא שיש לי הרגשה שלומר לנשים "אתן יש לכן משהו שאין לנו" זו בעיקר דרך להקסים נשים ולא ביטוי לקנאה אמיתית.
כתמיד תמיד מקסים
*
רגע אחרי אינטימיות הכי גדולה ד. מגלה את האפון שלו. איך זה תמיד עובד ככה? - מייד אחרי גל קירבה בא קיר שקוף. וברור שאי אפשר לנתק את זה מהסיבה כאן, רק נדמה לי שהדינמיקה הזו פולשת גם לכל יתר תחומי החיים, תמיד. בדיוק כשמתחיל הציר המרכזי לנוע, כמעט באותה נשימה שחני לא רוצה שד. יתקרב, שאסור לו, היא משום מה נזכרת גם למה לא הבינה בגלל מה אבא שלה הפסיק לגעת בה. שאעשה בשבילה את ההקשרים? :)
יש בפרק הזה גם חמלה גדולה, של שישי אחר הצהריים, קצת לפני שחסד השבת יורד, וגם זרעי-אפוני פורענות עתידיים. האריגה שלך פשוט מושלמת
אני חושבת שזו אם כל התגובות..
אני מתפרצת,
סליחה, אבל לא יכולתי להתאפק.
אני גם חושבת ככה.
אבל לא הייתי קוראת לזה פוזה.
נראה לי שהכי קשה בעולם, קשה כשאול
הקנאה.
כמעט אין גבר שיודה בזה, וזה מובן לגמרי.
איך אפשר לקנא בתינוק חסר ישע? אבל תחשבי, תעמידי את עצמך במקומו.
איזה חיבור יש לו לתינוק הפספוס הזה , הכלומניק, שעדיין לא הוכיח את עצמו,
עם האישה הזאת שאני אני אני אוהב.
ואיפה אני בכל זה?
אני בטוח מיותר , בטוח.
לידות של בת הזוג זו הפגיעה הכי הכי קשה באגו הגברי.
זה כמו בגידה.
וזה מובן לגמרי.
חבל שאנחנו כל כך מפחדים מהרגש הזה, לא מתירים אותו, מחביאים אפילו את הדיבור עליו.
כל כך מפחידה הקנאה.
כמו אפון צהוב שמתפתח בפנים כמו מורסה.
לא נרפאים מזה לעולם.
רק לומדים, במקרה הטוב לחיות איתה.
אחר כך התינוקת גדלה, ומתפתחים איתה יחסים,
וכאילו שוכחים.
עד לתינוק הבא.
גברים , לפחות אלה שהיכרתי,
הם תינוקות מגודלים שאנחנו מתנהגים איתם כמו אימהות וזה ממלא צורך של שניים.
עד שבא התינוק
ואז אנחנו עושות פתאום הפרדה,
ומצפות שהם יבינו.
איזה זונות אנחנו.
סליחה ,ילדתי, שאני אומרת מילים כאלה אצלך,
אבל מה לעשות ממושה,
יצאנו ממש שונות...
וכרגיל
קרעת אותי עם הסיפור שלך.
אני מלאה חמלה, בעיקר על ד'.
וזה את עשית.
זה אומר שסלחנו. נכון?
זהו בדיוק, עדית.
לא יכולתי לבטא יותר טוב ((-: *
הרכות המעוגלת
הנשיות,
אני נסחף אחרי המילים השקטות, החודרות,
והכל ,
כל כך אנושי,
צלחת המרק, מטיילי הכלבים,
פינות הבטן ותנועות העובר,
פעמיים קראתי וחיפשתי הגדרה,
את פשוט את,
עדית.
גם מרגש. אך, גם ישנו איזשהו עצב מלמטה. משהו כאילו לא עובר ישיר ומלא בשמחת הלידה הזו.
אך,, כן עובר הרגש היפה והאמיתי של ד. אליה. מין קבלה כזו.
אזלו מאיריי אך לא מילותי
הזדהתי כל כך עם הגיבורה בסיפורך
ונדמה לו שעמוק בתוכו נובט גם אצלו אפוּן, אבל שלו מרוכז וצהוב, והוא מלא כעס חמוץ ושורף. ....
אפרת*
אני לא בטוחה אם
גדלה ביניהם אפונית
או הר...
דניאלה
לא יודע,
משו בסיפור הזה מטריד אותי.
או לפחות גורם לי אי שקט גדול.
עדית את כותבת נהדרמביאה את הקורא לתוך העלילהלחוש מתח, תהיות, ואת החומהשהצבת בחוכמתך.כינך כשרון מהלך..נכבשתי מהסיפור הראשון,וכל סיפור מביא אותי להביןלמה זה נפלא לי.תודה לך על חוויה קסומה.שבוע נפלא...ומהנה.
מרגישה את החומה הזאת שצצה בין שניהם....
פעם קראתי באיזה שהוא מקום שהאהבה נשארת כל עוד אין קשר דם....
התענגתי כתמיד*
כל כולה פקעת מרוכזת של כוח אדיר שנדמה כאילו פרץ מתוך באר תת-קרקעית חבויה בתוכה, שאי אפשר היה לשער שמצויה בגוף הילדי שלה.
התחושה הזו נראית לי מתאימה גם ללידה אבל גם ליצירה שלך בכלל-פשוט לא יאומן מה שיוצא ממך! ותחושת הפלא של הלידה לא נמוגה אצלי אף פעם-כל פעם נס מחודש,נס הבריאה והעובדה שכל ילד נולד כל כך שלם עם כל התכונות שעוד יתגלו אבל לא ממש ישתנו מהיום הראשון עד ליום האחרון.
אם הייתי בשבט הייתי רוצה, עדית, שאת תהיי מספרת הסיפורים בשבט.
בדמיוני אנחנו בקפה כמו בשבט ואת אכן מספרת סיפורים אז אני מבטל את המילה אם.
תגובתי שסגרה את התגובות לפרק הקודם כמו פתחה לעליזהלה ולצפל ולאחרים.
אביא בשנית כאן:
. ואני לא ידעתי,
ז"א ידעתי אבל לא רציתי לדעת.
רגע - אני לא ד. - בבקשה לא להסתער עלי.
2. איך ילדים עושים ילדים.
ואנחנו איפה היינו? לא סיפרנו להם!
הרי גם אנחנו עדיין ילדים.
3. יש חברות שתפקיד הלספר שמור לסבתא
אם היא כבר לא ילדה יותר.
4. כל הקידמה ואנחנו עדיין בבראשית.....
5. מחשבות... המון מחשבות
תודה עדית - גם על הרגישות
לאחר קריאת הפרק החמישי עלתה בי המחשבה:
סיפור עקדת יצחק בהפוך על הפוך
אוי, זה יגמר לא טוב.
(או שאהיה מופתעת?)
אני צריך לחזור לקרוא כי הבת שלי כאן עושה
כלמיני במחשב, אבל באתי להציץ.
והאחות ענקית, זה כבר ראיתי.
מזל טוב .חיכיתי לרגע הזה והוא...עוד ילמד :)
תודה דיתי.
מחכה להמשך...
ליאורה
בהתרגשות, תודה.
בשעות אחר הצהריים המופלאות ביותר של ירושלים,
הרחוב כבר דמם לגמרי, חושך מילא כל פינה ואתו בא גם הקור היבש
שחדר לכל סדק. המתפללים חזרו מבית הכנסת, מוליכי הכלבים
בעמק המצלבה ובסן-סימון כבר מזמן הסתגרו בביתם.
אוהבת את הקטע הזה, בו כל יהודי יכול לאמר - ירושלים שלי
אותה תחושת הסתגרות בעולם של אישה עם פרי בטנה, לפני ואחרי הלידה
הוא יחיד ומיוחד, ואולי בשל האימרה - בעצב תלדי בנים,
אנו הנשים זכינו לחוש רגש זה, המיוחד רק לנו.
כל גבר, לא רק ד. יחוש כפורץ לרשות לא לו,
רבים הגברים מקנאים בילדם שנולד זה עתה, על כך שהפך להיות
מוקד תשומת הלב של אותה אישה שזה עתה להטה בתשוקתה וחלקה יצוע עימם
וראה זה פלא, חני המרחפת הופכת במטה קסם לאישה ארצית, מעשית, ואחראית
להית' חומד
שבוע מבורך
לאה
עדית היקרה,
אהבתי את הכתיבה שלך!!!
יכולתי ממש להיות שם...
מחכה לסיפור הבא!!
נוגה.
מכורה לסיפורים שלך.
כתוב נפלא!
לאחר שקראתי גם את תגובותיהם של הטובים שבקוראיך :)) (רבים מהם לפחות... שלא יעלבו הבאים...)
אזי לי שוב קשה מאד לכתוב מילים מתייחסות. כי הכל כל מה שחשתי נכתב מעליי.
את ראשונה שבראשונות בשימוש בוירטואוזי בשפה. אני חושב שזה קשור קשר ישיר להיותך מוסיקאית. *
כמה אני מזדהה עם תגובתו של צפל...למעלה.
את יודעת מה עשית לי? פתאום אני מתחיל להיות מודע לנשים בהריון...מצחיק נכון?
יש לי מרצה שהיא בהריון וקשה לה לשבת על כסא אז היא יושבת על שולחן, אני מביט בה מהופנט...הא עוד תחשוב שאני רוצה להתחיל איתה, אך ממש לא! פשוט סקרן על ההריון.
ובמבט לאחור, לא הייתי סקרן כזה כשאשתי הרתה, ממש לא!
המבט המכוון והמתרה שלה הבהיר לו שיש כאן ברית חד-משמעית בין שתי נשים שמעולם לפני כן לא נפגשו: הבחורה הזאת לא רוצה שתראה אותה ככה. אם אתה רוצה להישאר כאן תצטרך לעמוד אך ורק שם ולא להתקרב יותר.
קודש הקודשים
מתוקה ...
נוסעת לצדך במסע הזה..
אוהבת את כתיבתך מאד.
דקויות התיאור. הדקויות, אישה כותבבת ראש של גבר. גבר עומד מול גוף של אישה, ולמרות שהוא חודר פנימה, היא נשארת חידה נעולה בפניו. לעולם.
ועדיין, אני מודאגת מכך שלכולם יש שמות, אפילו לשקד שרק נולדה, וד. נשאר נטול שם מלא. ומאיים. כבר הכעס נובט בתוכו.
איזה מסע.
כל כך מרגש
וכנראה למי שעומד מהצד,
לא ממש מובן.
באמת קשה להבין.
למה שמו של ד. אינו מוזכר במלואו?
לפני הלידה היה קור ביחסים בינהם,
בלידה היו רגעי חסד ומה יקרה אחריהם?
למה בקשתה להסבר מאמה, זכה לשתיקה מוחלטת?
כשאין תשובות, יש חורים שחורים
ואלו מתמלאים בפחדים שאינם חולפים.
תודה עדית, הפרק מרגש. שיהיה שבוע טוב!
האפונית נולדה ושמה בישראל שקד. שם יפה. הדסה הר הצופים מזכיר לי נשכחות. בני בכורי שהה שם בפגיה. נולד בעין כרם טופל היטב בהר הצופים. פלא הבריאה. ד. מתבונן איך מתוך הבטן הנפוחה הגיחה שירת חיים העוטפת אותו וממלאה את מחשבותיו בשירה שלא הכיר, בנוכחות קיימת ועוטפת.
פלא החיים שנוצרו ממנו ומחני. האפונית הזאת שחיברה בינהם עתה, היא עובדה קיימת. יש לה שם ויש לה נוכחות ויש לה שייכות. הלידה יצרה תחושה ואווירה של חג. משהו שמח באוויר שפוגג חרדות ומתחים. משהו שמאפשר קבלה והכלה ממקום של אהבה. יופי של כתיבה דיתוש. אהבתי את ההפתעה הזאת.
מי שלא מכיר את החמות השקופות המתרוממות לפעמים בין בני זוג- שיקום! אף אחד לא קם?
עד עכשיו לא ידעתי איך להתייחס לד. השב"כי והוא כן קצת הפריע לי. עכשיו אני מבין יותר ויותר שלגבי חני, האיש הדובי והנבוך הזה, שרחוק עד מאד מהבנת הרקע ממנו באה, הוא לא דוד, דניאל או דור, אלא ד. מסתורי. אצלם המעשים קודמים בהרבה להבנה וצריך עוד לראות לאן זה יביא אותם.
רק את יודעת..
שקד נולדה.
אור*
החומה השקופה היתה כבר בפרק הקודם, אבל אולי הוא עוד לא הרגיש.
כתבת היטב את המועקה הדקיקה. מעניין לאן יתפתח.
*
נעמה
המספר קולח בסיפורו
מותח את הקורא ומעניין
תודה .
אוהבת את המילים שלך שבוראות מציאות וחיים, ואת שקד, ואת כל השאר האפונים שיוצאים מהתרמיל, ושמתי לב שלד. יש שם
של חוקר שב''כ, זה הפריע לי מההתחלה אבל רק עכשיו זה ממש עלה לי.
נשיקות, המון.
עדית יקרה לי
באיזה רגישות תיארת את המעבר מלהיות ילדה של אבא לאשה קטנה.
הנטישה הזאת.
הרבה בנות נשארו עם פצע בלב .
אותה הנטישה
שחוזרת בווריאציה אחרת ברגע שאשה נהית אמא ונוטשת את הגבר בתורה .
והברית הזאת בין נשים באשר הן נשים אפילו זרות(היולדת והמילדת)
מרטיט לבבות.
אוהבת שלך שרי
חי, אמיתי, חזק.
אהבתי.
תודה
להתראות בפרק הבא.................:)
תסלח לי אסף חביבי, אבל ה"לא מבינים" שגברים אוהבים לייחס לעצמם נראה לי כמו פוזה ותו' לא.
יש לי פתאום צורך לקשור את הסיפור לתגובה שלך אצלי. אולי זה שגם השלווה נראית לך לא טובה קשור לחומת הזכוכית הזו. אז יאללה לשבור את החומות! נראה לי שזה הרבה יותר אפקטיבי כנגד הריקנות והחרדה מאשר לנקות טפטים. פתאום בתוך השקט, שנראה גרוע כל כך מעבר לזכוכית, שומעים צפצופים של שחרורים, וקריעות של עורבים, והמיות של יונים וגרגורים של חתולה.
אויש, נראה לי שפתאום יצאה ממני אופטמיות קצת דביקה.
נ.ב. איך זה שאפונים הופכים לשקדים?
כתוב כל כך יפה!!!!!
עדית יה אפונית אחת.
אין עלייך ביצירת חומות שקופות או לא
תרמילי אפונים .נעילות נפשיות
הסתגרויות והתכנסויות
את מלכה ביכולת לתאר
את אווירת הסודיות,ניכור ,נעילה
בריתות סמויות בין הדמויות
מתארת מופלא את החומרים המחברים
בין התאים ואלה ככלות הכל
חומרי החיים.
את פשוט כותבת נהדר.
צפל ידידי ראשית להגיע לגיל ואז מפסיקים להבין (---:"
חדר הלידה - ארבע הקרנות של הנשים.
שוקי
הפרק הזה מדבר על הרגע הכי מכונן בחיים ,
לפחות שלי ושלך ושל האמהות באשר הן ...
לידה זו ה-חוויה ה-אולטימיטיבית .
הקשר הזה בין אמא לבת (או בן) כמעט בלתי ניתן להסבר ולתאור ...
הפוווףףףףף הזה שבו הוא קורה - בהבזק של רגע , מהמגע הראשון
הוא בלתי ניתן להכלה כמעט ... זה הנס הגדול של הבריאה ...
זה הפלא הגדול ביותר !
ואת זה מרגיש וכותב רק מי שהיה שם ועשה את זה = יילד חיים !
*
ועל החומה (חומת ההפרדה) כתב כבר צפל לפני בחוכמה.
זה סיפור מיוחד מאד !
אתה בטח -
וטוב טוב טוב שכך!!
תקווה? גברים נשארים ילדים גם בגיל תשעים, אחרת לא הייתן אוהבות אותנו.......
אכן, אין כמו ההשלמה שבאה עם הבגרות...
אולי בנכדים יש חריץ של הכרה באי-הבנה...
גברים , נו ... העיקר שיש תקווה .
צריך להגיע לגיל מבוגר כדי להבין שלא הבנו, לא מבינים ולעולם לא נבין.........גברים.....
ששששששששששששש
שלא ישמעו....
דווקא איתיקי...
גלי לי מי מהארבעה פה בתמונה....
עכשיו אלך לקרוא.