| שקד נולדה במוצאי שבת, קצת אחרי תשע וחצי בלילה. האחות הענקית שטיפלה בה הראתה לד. בזריזות איך להניח אותה על זרועו כך שהראש הקטן ייתמך ולא יישמט לאחור, וד. הרגיש את עצמו כל כך מגושם וחרד, כאילו כל תנועה שלו קובעת מהיום והלאה את חוזק החיבור עם העיניים והפה והאפּוֹן הקטן שמציצים אליו עטופים בשמיכה ורדרדה של בית החולים, שהאותיות "הדסה הר-הצופים" מודפסות שורות שורות לאורכה. הוא עדיין היה נסער מכל מה שקרה בחדר הלידה. רגעי הלחץ והדחיפות האחרונות לפני שהכול נגמר התרחשו בדממה מוחלטת לעומת האנחות והצעקות של השעות האחרונות. חני הפכה למישהי אחרת ברגעים האלה, כל כולה פקעת מרוכזת של כוח אדיר שנדמה כאילו פרץ מתוך באר תת-קרקעית חבויה בתוכה, שאי אפשר היה לשער שמצויה בגוף הילדי שלה. בחדר הלידה היא כמעט ולא הוציאה מלה, אבל הקולות שהשמיעה היו עמוקים וברורים. וגם המיילדת לא נזקקה למלים כדי להבין אותה, והייתה ברורה מאוד כשסימנה לד. לעמוד שם, לצידה של חני, לנגב את שפתיה במטלית רטובה, ולא לזוז משם, ובשום אופן לא לעבור את גבול הבטן. המבט המכוון והמתרה שלה הבהיר לו שיש כאן ברית חד-משמעית בין שתי נשים שמעולם לפני כן לא נפגשו: הבחורה הזאת לא רוצה שתראה אותה ככה. אם אתה רוצה להישאר כאן תצטרך לעמוד אך ורק שם ולא להתקרב יותר. רק עכשיו, אחרי שהכול הסתיים, נגע ד. באצבע מהססת בלחייה של שקד, ונדהם לראות כמה פשוט הדבר העצום שהתרחש עכשיו. אבל הוא עדיין לא הבין כלום. אתמול, שישי האחרון שלפני הלידה, בשעות אחר הצהריים המופלאות ביותר של ירושלים, הרחוב כבר דמם לגמרי, חושך מילא כל פינה ואתו בא גם הקור היבש שחדר לכל סדק. המתפללים חזרו מבית הכנסת, מוליכי הכלבים בעמק המצלבה ובסן-סימון כבר מזמן הסתגרו בביתם. ד. וחני ישבו בפינת הספה, הוא עטף אותה ואת הבטן בשמיכה הכחולה הצמרית וחיבק אותה קרוב קרוב אליו, והיא לא התנגדה. מאז הבוקר שכבה בפינה שלה על הספה בסלון, לידה ספר, ועוד אחד, וגם השלט של הטלוויזיה. אבל רוב היום ישנה. באוויר הייתה תחושה מפחידה של חגיגיות. ד. הכין סיר גדול מלא מרק, עם כרובית, וקישואים, ותפוחי אדמה. הוא הוסיף לו רסק עגבניות והביא לחני קערה מהבילה. והניח את המגש על הרצפה ליד הספה. אחר כך התיישב לידה וכיסה אותה בשמיכה הכחולה הצמרית. כמעט כבר רצה להאכיל אותה, אבל חני צחקה והתכדררה סביב הבטן הכבדה שלה כאילו היא עדיין ילדה קטנה שמשחקת "פלונטר". היא לקחה את ידו והניחה בצדה האחד של הבטן ואמרה: "תלחץ טיפה, ככה בעדינות, תכף תרגיש. נכון? הרגשת?" ואחר כך לקחה את קערת המרק שהביא לה ונשפה על הכף הגדושה. "אויייש, נשרפה לי הלשון, יו, איך טעים לי, איך טעים לי!" ד. נשאר צמוד לעורה המתוח, הוא לא רצה להיפרד. המרק שלו התקרר על המגש שמונח היה על הרצפה לידם, אבל לא אכפת לו. הוא נשען לאחור והשחיל כרית מתחת לזרועו כדי שתישאר צמודה לאפונית. אלה היו הימים האחרונים של ההיריון הארוך, אבל הם עדיין לא ידעו שמחר תיוולד שקד. ד. לא מבין. כבר זמן רב שהוא אינו מבין. ואינו יודע מה עליו לעשות. ונדמה לו שעמוק בתוכו נובט גם אצלו אפוּן, אבל שלו מרוכז וצהוב, והוא מלא כעס חמוץ ושורף. כי, הנה היא, חני, ממש לידו, בולעת ברעב כזה חמוד עוד כף מרק רותחת, ועוד אחת, בזמן האחרון היא לא מוצאת שום דבר שבא לה לאכול, והיא עייפה כל הזמן, ומצוברחת. אבל היא כאן עכשיו, אתו, ולרגע נדמה לו שהיא שוב שלו, קרובה מאוד, ואולי עוד אפשר לתקן. אבל - אפילו בין שתי קערות המרק שלהם, כאילו מתוך קפלי השמיכה הכחולה הצמרית, הוא מזהה את החומה שצמחה, אמנם שקופה, אבל כזאת שהוא לא מצליח לעבור. והוא כבר מכיר איך היא מזדקפת ומתייצבת וחוסמת הכול ברגעים של ייחוד שמגיחים לפתות אותו כאילו היו קנוקנות של צמח מטפס. והוא כבר מוכן לה, בכל פעם שהוא מריח את חני קרוב אליו, ובכל פעם שהוא מתעורר כשאצבעותיו חשות בחום גופה. וכל זאת למרות שכבר הבין שאין בזה טעם. ואין מלים במקומה של החומה, לא כאלה מסבירות, ולא כאלה מתנצלות, או מנסות, או מבטיחות, או מנחמות.
ודווקא ברגעים האלה, כשהתחילה חגורת התכווצויות להדק אותה מהגב ועד כפתור הטבור, בתחילה לא מורגשת, אבל מדי כמה דקות מטלטלת בעדינות, נזכרה חני איך יום רע אחד, לפני שנים, באה לאימא כדי לשאול אותה, במלים קטנות ונרעשות ומתרוצצות, למה אבא לא נוגע בה יותר. היא נזכרה איך צץ בה החשד, ואיך ניסתה ורצתה, וביקשה, עד שהבינה שאינה טועה, ובאה לאימא, ורצתה לדעת, למה? למה? ואימא אמרה רק: "כי את כבר גדולה, ודי." חני רצתה להבין מה זה שצמח מתוכה וקלקל אותה כל כך, אבל אימא לא הסכימה להסביר. היא חיפשה על עורה, ובתוך הקפלים, ובכל המקומות שאליהם אצבעותיה הצליחו להידחס, אבל לא מצאה סיבה. היא הייתה קטנה אז, ואף אחד לא הסכים להגיד לה מה הדבר הנורא שעשתה. ועכשיו, מכונסת בתוך החיבוק של ד., היא עייפה, וכבדה, ומותשת, ובכל זאת כל חושיה דרוכים, גם כאשר נשימותיה שקטות וסדירות וגופה פולט חום של מנוחה. אסור שייגע בה ככה... אסור. וההתכווצויות גואות ועולות, ולופתות אותה, והיא כבר לא יכולה להתעלם מהן.
ועכשיו היא מרימה ראשה מהמיטה הלבנה ומבקשת מד. שיביא אליה את שקד. ד. חופן את החבילה הוורדרדה מתוך העריסה ומניח על בטנה. "תראה, יש לה מלא שיער," חני אומרת בעדינות, כאילו לעצמה. "כמה שאת קטנה, אלוהים אדירים, איך את יכולה להיות כל כך קטנה? ומושלמת... אל תבכי, מה את רוצה, מה כואב לך, קטנה... ילדונת שלי... מה את רוצה?" היא מנסה להזדקף במיטה הרחבה, ונאנקת בכאב. ד. שואל אם הוא יכול לעשות משהו. חני כאילו לא שומעת, היא מרוכזת כולה בשקד, אבל אחרי כמה רגעים היא אומרת לו "כן. תתקשר לשרי'לה, אני יודעת שמאוחר, לא נורא. תתקשר אליה ותגיד שהכול עבר בשלום, ותגיד לה שתתקשר לספר לאבא. תגיד לה שביקשתי. טוב?"
© כל הזכויות שמורות פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1287872 פרק 2: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1299229 פרק 3: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1309238 |