כיסחתי את הדשא
שלום לכולם, ברֹך תבורכו בצל קורתי
כיסחתי את הדשא. ממש עכשיו. ידיי עדיין מיובלות מלדחוף את המכסחת. הטריגר לאסטמה הופעל. לא זוטא היא.
האם שתתם לבכם, יש לומר מכסחת, כּ' רפה. מכּסחת זה בקבוצת כדורגל בנות, משו אחר לגמרי.
על כל פנים חשבתי עליו עוד בעוד, לקראת שלהי, פחות או יותר. למה שלא אדווח על הענין הזה?
יש המדווחות על שנגמר עם החבר. יש המחווים דעה על מדיניות הפוּטים והקiלים במניית אפריקה ישראל. אחת פה דיווחה על החבר היורם שדווקא, להפך, הכניסה לדירתה.
ואני שואל, מה מותר כל אלו מדיווח על הדשא שלי? מה חטאו של הדשא הזה? למה-מה, זה לא מענין?
לא להאמין כמה הוא גדל מאז חודש וחצי. אניציו, אם ככה אומרים, התמירו לחמישה עשר סנטים בערך. אחרי הקיצוץ, תלוי בגובה הלהבים, פחות משלשה סנטים. זה משמעותי. זה נראה אחרת לגמרי. וזה שלי.
אז זהו, יבואו עוד מעט כמה אוברחוכמים ויגידו שכל מטרת הפוסט הזה להבהיר לציבור המעוניינות שהרברבן הזה יש לו דשא. תיכף תבואנה המלעיזות לומר שמשעמם לו בחיים, כבר אין לו על מה לכתוב, (זה באמת נכון), אז הוא כותב על כיסוח הדשא וזה באמת משעמם. אין פיתוח דמויות. אין רגשות שצפים אל פני השטח. לא מחובר לעצמו הבנדם. אפילו נימה של הומור עצמי חסרה. איכס.
סל האיסוף מתמלא ואז תכולתו מוטלת אל ערימה גדולה בקצה החצר (ויוה ויוה, יש לו חצר). איזה מוטלת. אני מטיל אותה. צריך להרים את הסל הכבד. צריך פה גבר עם שרירים, חה.
אז מה רציתם? סיפור על החותנת. דיווח על הזמרת שהופיעה לאחרונה בזאפה ששימעה וזימרתה טרם הגיעו לאוזניי. הרהור בדבר אפשרויות המוות אחרי החיים. טיול במכסיקו, אוב אול פלייסס. אני קובע נחרצות שהדשא שלי יותר מענין. יותר מענג. יותר צפוף. יותר ירוק.
מזה של השכן, בטח. או, הנה תופעה מענינת - איך שאני יוצא לכסח, מיד יוצאים גם השכנים לכסח. כמו כלבי פבלוב. לא יוצאת שעה קלה וכל השכונה מכסחת.
ואם כבר שכנים, אז שימו לב לגודל המכסחות שלהם. אחד בפשוטה קטנטנה, אבל מטרטרת לא פחות, שמוציאה את העשב מהצד. שני בממוצעת של הום סנטר. שלישי חטיאר במתנייעת. רביעי בטרקטורון אימתני שמעיד, כך סוברות פה לא מעט, על גודל אתם-כבר-יודים-מה.
עוד אחד מדבר על החיים כבמה או להיפך. עוד זה מדבר, באה אחת ומבכה את אליל נעוריה רבין, היא זוכרת כל נר ונר. שלא לדבר על ההיא שחושבת שסיפורי הילדים, ובמיוחד סיפורי הילדות, אינם אלא אנקדוטות סקסואליות.
כשכבר לא יהיה לי כח אעבור למתנייעת. וכשגם לא יהיה כח לטפל במתנייעת ארכוש טרקטורון. לפי חשבוני אמות באותו החודש ותוכלו לקבורiתי יחד עם הטרקטורון הדנדש. מענין אם רוחב הקבר מאפשר הורדת טרקטורון לתוכו. צריך לישול את קדישא. ולא, לא חבל על הטרקטורון, יא קמצנים!
לא יודע אם פעם עשיתם עבודה מהסוג הזה. המוח כל הזמן בפעילות. עיקר המחשבה מופנית להתיעלות. איך ולהיכן לדחוף את המכסחת כדי לגמור יותר מהר. סליחה, אני יודע שזאת מחשבה גברית אט-ואס, אבל בכל זאת. יש פה בעיה בלתי פתורה באופטימיזציה. לצמצם ככל הניתן את מספר הסיבובים, כי סיבובים הם בזבוז זמן ואנרגיה. מכירים את הרובוט הזה הקטנצ'יק שהמציאו פה בישראל? יש לו בפנוכו אלגוריתם לא פשוט שמחשב בדיוק את הדברים האלו.
פלוגתא ענקית מתקיימת בין גדולי דור מדריכי השירות החקלאי אם הכְּסוחת, חִי חִי חֵי חַיי זה השם, טובה לדשא או לא. אלו גורסים שהכסוחת יכולה לשמש כדשן כשהיא מתפרקת ולהוות כשליש מהתצרוכת הרצויה לדשא בריא. אחרים מושכים בשערותיהם וחולקים עליהם בדעה שהכסוחת חונקת את הדשא ובנוסף נראית ג'יפאית. כשלעצמי לא הקדשתי לנושא הזה מחשבה מרובה, למכסחת שלי יש סל, ולא בכדי כנראה.
על הגברות שמצמידות שמות תואר מאמרות חז"ל לשמות עצם מהספרות המאוחרת כבר כתבתי.
נכון שלא משנה על מה כותבים? נכון שהעיקר הוא האיך? שֶמה שעושה פוסט זאת ההנאה שבדרך. הוצאתי את המד-כיף מהמגירה. הוא מראה 86. בצד הירוק-דשא של הסקאלה. קיבינימאט מבחן התוצאה.
לכן אני מרשה לעצמי להודיע כ י ס ח ת י א ת ה ד ש א
אם הגעתם עד הנה דייני, עשיתי את היומית שלי. תודה לכולם, הכובע מושט, לא לברוח לי! כוכבים, כוכבים, כוכבים. |
נפנה לעניינינו, הדיווח על כיסוח הדשא.