--

בימים ההם, ימי נהרייה עולזים. רחובות צבעונים ובתים הומים בליל אנשים ממזרח ממערב.

ז'ורז'ט בת הרב, הייתה עושה דרכה השוקה, במצוות אמה, להחליף מעות אחדות בצרורות עלים ירוקים  ומלוא הטנא פלפלי אש אדומים, אותם תפזר בסלים הקלועים שבחצר הבית ותניח לשמש לאדות מיציהם.

כך חולפת ז'ורז'ט על פני מרכולי סוחרים, מלכסנת מבטה מתוך צנעת ראשה, כתפיה שפופות כמו שמלתה כבדה להן. והנה צד מבטה, פני אדם בהירים, חסון גוף ויפה מראה.

עוד שוזפת עינה בפניו – תכול עינו לכדה והיא כשבויה.

ועוד ראו ונתראו, ז'ורז'ט ותכול העין, בהסתר ובמחבוא, ב לאט ובחשאי, כי אסור, כי בת רב היא, והוא – יש לו אשת.

כך עברו הימים, בעת של מעגל אישה ואישה, ז'ורז'ט נוכחת כי מתאחרת עונתה.

כה מתבהלת ובאה ללחוש באוזן תכול העין כי נושאת היא פרי אהבתם האסורה. תכול העין התהפך לאפר פלדה, נזדעק כי אשתו הרה אף היא וכבר מיטלטליהם אסופים, כי מעתיקים ביתם אל אן אחר.

בצר לה, בבעת לה, פנתה ז'ורז'ט לאמה, שוטחת בפניה עניינה. האם, מיהרה לעטות שמלת יעילות, טיכסה עצה  אצל בנה בכורה ויחדיו הובילו את הבושה, אחר כבוד, אל העיר חיפה, שם הניחו אותה בבית משפחת אומנה, שתכלכל ותלין את ז'ורז'ט רפת הגו, לפרק זמן שנותר עד חבלי לידה.

לרב הצדיק, הוא אביה, סיפרו כי בתו היחידה נשלחה להכשיר השכלתה.

וביום כ"ב של מרחשוון, בזמן ההוא, הובהלה ז'ורז'ט לבית החולים שבעיר חיפה, כך בתוך שתי שעות של צירים תוכפים – נולדת תינוקת בת.

ז'ורז'ט הייתה שוקטת. אינה מביטה, אינה שואלת, אינה מבקשת. כך סיכמו ביניהם הנוגעים בדבר – הרכה הנולדת נשארת והיולדת הולכת.

לבלי שוב.

ובאותם ימים ממש, בירושלים העיר, שבים ערב ערב, איש ואשתו לביתם, מיום עמלם.

היא עושה כאחות ב'טיפות החלב' הוא בתפקידי חינוך נערים. ערב ערב עולים על יצועם העקר, למודי אכזבה ואינם אומרים נואש.  

באותו יום כ"ב של מרחשוון, צלצל הטלפון בביתם לעת ערב – במזל טוב נולדה לכם בת! כך בישר להם קול ממרחק. מייד שמו פעמיהם להסדיר ניירות, חתמו שם וכאן, ארגנו עריסה ובקבוקי זכוכית ועוד מיני עניינים שצריך בבית.  

וביום השישי עשו דרכם מהעיר ירושלים לעיר חיפה, לקבל מתת אלוה, לה פיללו ימים כה ארוכים.  

--  

בשישה הימים, ימי בריאת ה אני, מזמן שנחתך חבלי מבית ועד זמן שנקשר בבית אחר, נתונה הייתי במרחב ריק של דממה וחכיון. פקוחת עיניים ולב.

דמויות ללא פנים, בשביסים לבנים, באות והולכות אליי וממני. ואני אינני כבר.

מעתה פעורה בי תהום, ועליי למלאה, באותם חומרים, מהם בונים בית.