היה זה יום שמש נפלא אחרי שבוע של גשם טורדני. יום שישי חורפי פנוי מעבודה, כחול שמיים, מאיר פנים, ומזמין לשבת בקפה הומה מאדם, וללגום קפה הפוך חזק, מהביל, עם הרבה קצף. אבל לי הייתה שיננית ב-11. בדיוק באמצע היום. לא לבלוע ולא להקיא. יום כזה יפה לבזבז בחדר חשוך, ראש מוטה אחורה כשזמזום המקדחה עובר בצורה יסודית משן לשן פעם, ופעמיים, ושלוש, פלורוצנט בוהק מסנוור את העיניים עד כדי שיזוף האישונים, הצוואר כמעט נקוע...לא רוצה!!! רוצה קפה בשמש!!!

"אפילו לכלבים עושים שיננית. בהרדמה, כמובן", הסבירה לי השיננית ברוב שאננות בטלפון, כשניסיתי לבטל. "את יודעת מה קורה לזרם הדם שלנו אם לא מנקים את האבנית בשיניים? זה יכול להגיע עד התקף לב!". נכנעתי. אלך לשיננית הארורה, אך לא אוותר על  זכותי לקפה בשמש! לשם כך אקום עם עלות השחר, אחפש במשך שעתיים חנייה, ואז עדיין יישארו לי שעתיים תמימות לקפה לפני השיננית. תוכנית מושלמת!

אלא שהשעון לא צלצל. או אולי הוא כן צלצל ודפקתי לו על הראש עד שהשתתק? אין לדעת מה קרה בדיוק, אך השעה 10 ויש לי שיננית ב-11. קפצתי את שיניי בהחלטיות: לא אכנע ללא קרב!!! זינקתי לכביש ודהרתי לעיר השינניות, רמת גן, לרחוב נגבה פינת הירדן, שלשם העתיק רופא השיניים שלי את הקליניקה שלו. שנים הוא חיפש מקום שלעולם לא יוכלו הפציינטים למצוא בו חנייה, עד שמצא.כאן אני מסתובבת במעגלים חסרי מוצא, השעה כבר 10 ועשרים, ושפתיי כלות ללגימת אותו נוזל חום כהה ממכר, וזה לא קוניאק.

בפיליטונים של אפרים קישון, לארבינקא אין אף פעם בעיית חנייה. השוטרים שם כל כך מטומטמים, שהם מאמינים לו שהוא רופא, שהוא נכה, שהוא פועל טלפון בעבודה...למה לארבינקא זה מצליח, ולי לא? עודי שקועה בהרהורים נוגים על הקושי הבלתי נסבל של החיים, והנה – מקום חנייה!!! בחירוף נפש פילסתי את דרכי אליו, כשאני עושה פניית פרסה אסורה, נכנסת ב"אין כניסה", ועוברת באור אדום בהיר מאוד,כמעט צהוב. כמעט בריצה הגעתי לצומת הירדן-נגבה, מחפשת את הישועה. מה זה הפרובינציה העלובה הזאת? למה אין פה כלום? כל בו כלי ניקוי, מחסן עודפי חולצות לילדים, מספרה. חסרי תרבות הרמת גנים האלה, אפילו בית קפה אין כאן! פשוט ילידים פרימיטיביים, זה מה שהם!

פניתי שמאלה בנחישות. בקרב הזה לא ינצחו אותי! 10 שלושים וחמש, והנה ערמת כיסאות ושולחנות בחוץ – קונדיטוריה! הידד, ניצלתי!  השאלה רק אם יש להם מכונת קפה נורמאלית , כי על הקפה שלי אני לא מתפשרת! רוצה אותו חזק, איכותי ועדכני! מתנשמת ומתנשפת אני מחשבת את הדקות – 5 דקות הזמנה, 5 דקות עד שהיא תגיע, 5 דקות הליכה עד הקליניקה, עושה רושם שאצליח! בכל זאת יהיה לי קפה בשמש! מה זאת אומרת אין שולחן פנוי?

 אני סורקת את ערבוביית האנשים, הסיגריות, הכיסאות הישנים נושנים, הקולות הרמים של הילידים – איך ייתכן שלא מחכה לי שולחן? בכל קפה תל אביבי שמכבד את עצמו כבר היו פורשים שטיח אדום לרגליי! חוצפה שכזאת! לא, לא אוותר! אלחם עד נשימת אפי האחרונה! מזווית עיני אני קולטת שולחן ריק. חסר רק כיסא. אני סורקת את השטח תוך כדי התקדמות לעבר היעד הבלתי מבוצר. כיסא! חצי מלכותי תמורת כיסא! והנה בצד יושב לו גבר לבד, כשמעיל זרוק ברשלנות על כיסא אחר. אני עוטה על פניי את מיטב חיוכיי, מעכסת בתוך הג'ינס ההדוקים שלי בכיוונו. אין לי ספק שהוא ייתן לי את הכיסא.

מטר לפני המטרה אני צופה בתדהמה בגבר זר, גס רוח בעליל, עובר על פניי בצעדים ארוכים, ושואל את בעל הכיסא היקר מפז, אם הוא, כן, הוא, לא אני, יכול לקחת את הכיסא! אני משותקת. אין לי מילים! הגבר מקבל את הכיסא, רגע, למה גבר? בריון גס והמוני, ברור, אחד מילידי הפרובינציה הפרימיטיבית הזאת. גבר הוא בטח לא! הוא הקדים אותי! הוא יזכה לקפה בשמש, ואני אוכל רק להסתכל על הקצף בספל שלו, כשקצף של טירוף יבצבץ מפי....

במוחי עולה המשפט האלמותי שכל פסיכולוג מתחיל מדקלם בתחילת לימודיו – "הילחם או ברח!".תמיד בחרתי בגאווה במחצית הראשונה של המשפט. לא ויתרתי, נלחמתי, לא ברחתי! מדוע אוותר עכשיו? אני מתבוננת בשעון, צופה בכל האנשים המאושרים הלוגמים את הקפה שלהם, להילחם או לברוח? אני מביטה שוב בבליל הרועש לפניי, כיסאות, שולחנות, קולות, סיגריות...עולם שאין לי מקום בו. ופתאום אין לי חשק ורצון להמשיך להילחם.שלום, אני הולכת. לונדון לא מחכה לי. גם רמת גן לא...בראש מורד אני מתרחקת, מובסת. עשרה ל-11. הנה הקליניקה. רחוב קטן ושקט. אני פותחת את הדלת ונכנסת.

מוסיקה נעימה, הכול מואר, מרווח, מסך פלזמה ענק על הקיר, מזכירה חייכנית. אני צונחת לתוך כורסת עור מפוארת, ולפתע ריח של קפה חזק עולה באפי. "את רוצה אספרסו או הפוך?", שואלת המזכירה, וכבר הספל אחוז בידי, עטור קצף עשיר. קפה! הייתכן? ובלי מלחמה כלל? זמזום חרישי פותח שוב את דלת הכניסה, שבעדה נכנס, מי אם לא, אותו בריון גס רוח שחטף לי את הכיסא מתחת לאף! אני מתרוממת מהכורסה, רוח קרב חדשה ממלאת אותי. תיכף אגיד לו בדיוק מה אני חושבת על גברים כמוהו!

אך לפני שאני מספיקה לפתוח את פי, הוא הולך ישר אלי, ונעמד מולי. חייבת להודות שהוא די נאה מקרוב. אף ישר, עיניים כחולות צלולות, פה חושני..."למה ברחת כל כך מהר?", הוא שואל. "סליחה?", אני מוצאת את עצמי מגמגמת כמו אידיוטית. "ראיתי שאת מחפשת כיסא, אז מיהרתי להשיג לך, וכשהרמתי את העיניים, כבר לא היית! וכל כך רציתי להזמין אותך לקפה ביום שמש יפה כזה!".