במבט מסויים החיים נתפסים כמסע אימונים ארוך ומפותל שקשה להצביע על תכליתו. לפעמים מגלים כי משך הזמן עשק מאיתנו את העשיה למען עצמינו וכל מה  שנעשה  לא היה למענן עצמינו אלא למענם של אחרים.ובתוך שטף הגילוי אנו מכריזים  בנחישות  הגיע הרגע בו יש  לעשות גם למען עצמינו!  תחושה של התחדשות ויקיצה מחלום רופדת את הנפש, אך בה בעת יש גם משהו שצובט ונושך בלב. לפתע מתעוררים לגלות את אותן  השנים האבודות שההוחמצו בעשייה שלא היתה  למען עצמינו. תחושת ההחמצה וההפסד מנקרים במחשבה והם כמרזב דולף הטורד את הנפש ללא מנוח. אך בהתבוננות נוספת ניתן  לראות את הדברים אחרת. גם כאשר פעלנו לא למען עצמינו  בסופו של עניין הדברים היו גם למענינו. בסך הכל ההבדל בא לביטוי בכך שבעשייה למען הזולת התועלת לא ניכרת לנו באופן ישיר אלא באופן סמוי ועקיף, שהרי לא היינו פועלים לולא הדבר העניק לנו משהו ואפילו בעצם ההרגשה הטובה, ואם כן שום דבר לא הלך לאיבוד. מבחינה זו הרגע העכשוי לא יכול  היה להיווצר ללא היותו שזור ברקמת העבר. לנוכח התבוננות זו מתייתר הצורך להתמלא בתוגה וצער על מה שחלף. ייתכן וזוהי המשמעות העמוקה של ההסתכלות על החצי הכוס המלאה. ויש אשר אומרים שגם החצי הריק הוא בעצם מלא במקום שאפשר למלא.