סיפור מהחיים

TheMarker Cafeיעל רפואה משלימהללא שםסיפור מהחיים

ללא שם

סיפור מהחיים

‎22

בריאות ומדע בריאות

48 תגובות יום שבת, 21/11/09, 21:14

סיפור מהחיים

זה קרה לפני שנים אבל אני זוכרת את הדברים, כאילו שזה קרה היום.כל הדרך אליהם אימו דיברה ללא הפסקה. היא היתה מותשת, נואשת וחסרת כוח להתמודד יותר. אבל זה היה הבן שלה והיא רצתה שאציל אותו.

- אני אעשה כמיטב יכולתי, אבל אני לא יודעת האם אצליח – אמרתי, ונסענו לפגישה הראשונה.

הוא ישב על כיסא גלגלים. קטן כזה. מגופו לא נותר הרבה ומה שנשאר טבע אי-שם בתוך בגדיו. הראש נראה ענקי ולא היה עליו שום דבר חוץ מעיניים ענקיות סובלות. במבט בראשון כל מה שרואים זה רק העיניים האלה.לא היה לו כוח לסבול יותר. זה מה שאמרו העיניים שלו, והבנתי שהוא יודע שאין לו כבר צל.

אני טיפלתי בו מידי יום. לא היה מדובר בניסיון להציל את חייו – כי הוא כבר היה גמור, אלא לנסות להמתיק במשהו את הזמן שנשאר לו כאן, שהיה סבל צרוף, כאבים, הקאות וכו'. בבית החולים אמרו, שאין מה לעשות. אבל אמא האמינה שכן, ואני השתדלתי .

יום אחד הוא פגש אותי עם חיוך. כן-כן! התברר, שהוא זכר איך מחייכים! החיוך שלו היה ענקי, מאוזן לאוזן, הוא הושיט לי יד ואמר:

- חיכיתי לך! אמרת, שאפסיק להקיא, ולא האמנתי לך. אבל אני הפסקתי. תראי: אכלתי ארטיק. קחי, שמרתי לך. זה בשבילך.

והוא נתן לי מקל של ארטיק. הארטיק הראשון שהוא אכל אחרי זמן רב שבו רק הקיא.מאז כל יום הוא חיכה לי עם מקל של ארטיק. הוא נתן לי אותם במתנה. הוא התחיל לאכול וצפה בסרטים מצוירים וחייך לדמויות על המסך בחיוך של איש זקן, בא-בימים. ואכל ארטיקים.

יום אחד סיבלו נגמר, והוא הלך לעולמו. הוא השאיר לי מתנה. מתנה יקרה מפז – מקלות ארטיקים.

אני שומרת אותם. כשאני מסתכלת עליהם, אני רואה את העיניים שלו. העיניים מהפגישה הראשונה שלנו. והחיוך שלו. החיוך מהפגישה האחרונה שלנו. והחיוך של אמא שלו. והעיניים שלה. עיניים של אמא שילדה הפסיק לסבול ויכול לאכול לבד ולהנות מארטיק ומסרט מצוייר. כמו פעם. כמו בחיים שלפני המחלה, שנראו כל כך רחוקים ובלתי אפשריים.

לכל אחד מאיתנו יש משהו, שמחזק אותו. אצלי זה מקלות ארטיק ישנים שקיבלתי במתנה. כשקשה לי במיוחד, אני פותחת את הקופסה ומסתכלת על המקלות הישנים האלו שנהיו כבר צהובים והמילים "טנה נוגה" בקושי ניכרים בהם. אני רואה את העיניים שלו ואת החיוך שלו ואז אני יודעת: לא, הקב"ה לא שכח אותי, אם הוא נתן לי את הזכות לעזור לילד הזה ושלח דרכי את הנס הזה .

מעניין, האם ילד הזה יודע, איזו מתנה חשובה הוא נתן לי?

הסיפור היא אחד הסיפורים מספר "סיפורים מהקליניקה".

כל הזכויות שמורות לד"ר יעל טוקצ'ינסקי, קליניקה לרפואה משלימה

0548450103, אתר הבית:

http://www.yaelclinic.co.il/

מחברת הספרים

"בריאות האישה ברפואה המשלימה"

"בריאות הגבר ברפואה המשלימה"

"סיפורים מהקליניקה"

"אסטרולוגיה לכל עת".

דרג את התוכן:

תגובות (48)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

עורך דין שי וקנין

10/4/11 11:23:

סיפור מקסים ואנושי וגם עצוב מאוד. מודה שככל שהתקדמתי לסופו קיוויתי שיהיה סוף שמח, שהילד החלים, אבל לצערנו החיים הם לא סרט קולנוע, וילדים קטנים וחמודים לפעמים חולים במחלות קשות וגם מתים.

תודה ששיתפת, ותודה שאת עוסקת בתחום כ"כ קשה וסוחט רגשית. יישר כח

ללא שם

פוסטים פופולאריים

פוסטים אחרונים

סיפור מהחיים

סיפור מהחיים

תגובות (48)

תגובות אחרונות

ארכיון

תגיות

פרופיל