לבי, הגיגיי.
ליוויתי את אמי במלחמתה בסרטן,
את המטען - פרקתי כאן.
וחוץ מזה מתגנבים להם קטעים אחרים ממסע חיי.
פוסטים פופולאריים
-
i've got demoted
10/1/09 | 357 צפיות
-
שנה
1/9/08 | 399 צפיות
-
אז מה נהיה?
18/3/08 | 765 צפיות
-
זעם
28/8/08 | 787 צפיות
-
יום הולדת שמח דרלינג!
19/5/08 | 814 צפיות
-
עמלנים...
26/3/10 | 698 צפיות
פוסטים אחרונים
- ככה 10/3/12
- חופש. אז מה. 27/7/11
- התקווה בת זונה 15/7/11
- יגון 10/7/11
- ספק 2/7/11
- תיק-תק 7/6/11
מר
בסופ"ש האחרון, בא הזעזוע: ארגז שלם מלא בבגדים נושא את ריחה, כה חזק וכה נוכח, שהביא עמו את בכי התגלית: וואלה, היא לא פה. היא גם לא תהיה עוד, ובכל פעם שאעבור בשביל ההוא שבו היינו צוחקות יחד בטלפון, יבואו הדמעות מחדש. לא עוד עם כעס, הן שינו את טעמן וכעת הן מרות מצער. |
תגובות אחרונות
-
שרוןכחלון
בתגובה על רק עם אופנוע
-
ורד אוריאל
בתגובה על ככה
-
ורד א.
בתגובה על פשוש
-
עינת (ש)
בתגובה על חופש. אז מה.
-
ורד א.
בתגובה על התקווה בת זונה
-
נירה לב
בתגובה על פשושים
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נשמה יקרה - תודה!
אתה רואה? כבר מרגיש לי יותר טוב... :-))
איזה יופי! בחרת בדיוק בפרח האהוב עלי מכולם! תודה רבה-רבה.
אכן כך.
תודה רבה.
או. זו בדיוק הבעיה. לכי תגידי למישהי במשפחה שלנו, שאין ברירה. זה מספיק בכדי שאותה מישהי תטפס על העצים ועל הקירות ותמרוט את שערות ראשה ותצווח ותתעצבן עד ש...
עד שבאמת לא תהיה ברירה.
תודה יקרה.
תודה לך ורד יקרה.
כן, אומרים חמישה, אני ספרתי כבר הרבה יותר... אבולוציית הצער והשכול יכול היה להיות שם עדיף לפוסט...
וחוץ מזה - מתה עלייך.
תודה לך שקל על המילים המרגשות.
שום מילה שאניח כאן לא תשתווה לכוחו של
החיבוק שאציע.
אז קבלי חיבוק חם ואוהב.
נגעת בי כתמיד
}{
יהי זכרה ברוך
אשריך שבטאת כה מרגש את רגשותיך
לאובדן אין נחמה ואין תנחומים פרט ליכולת שניחן בה המין האנושי להשלים ולהביט הלאה
לאט. לאט לאט.
אין הרבה ברירות.
געגוע זה כואב.
שולחת חיבוק.
יש 5 שלבים לאבל אומרים
אינני יודעת את שמותיהם
אני יודעת איך הם מרגישים, איך הם פועלים
איך הם מפעילים ואיך הם חיים- זו אבולוציית הצער והשכול
הייתי חוסכת ממך את השלבים הראשונים לו הייתי יכולה
אבל אני לא.
הכאב לא יעלם, אבל אנחנו לומדים לחיות איתו, לתת לו את המקום שלו
וכך בדו קיום הזה שאינדווידואלי לכל אחד ואחת
הזכרון מכה שורשים, עד כי המושג שלוחה של , ובתוכנו הם חיים הם כבר לא קלישאה!!
בחיי.
אני כל כך רוצה שכבר תגיעי לשלב הזה, קחי אויר, הוא מעבר לפינה
עוד מעט...
שמודיע את הודעתו הקרה, זה שמילותיו מתחממות קמעא רק כשאני מחליקה לו מעטפה מתחת לשולחן. .
ווכמה חבל שאני נטול כוכב...
איזה פוסט חזק תמר...
פצוע וכואב וכועס ונכון.
נכון,המוות ,שהוא הקצה השני של החיים,מפתיעה אפילו בתגובות שהוא מייצר אצלנו...
מראה לנו ,שגם אנחנו שנשארנו בחיים,לא מכירים את עצמנו עד כדי כך.
כתבת נפלא ונוגע ללב נשמה.
צמרמורות.