0

מר

14 תגובות   יום ראשון, 22/11/09, 10:13


ועכשיו כשאין ברירה, אוספים את שארית חפציה. מותה הבהיר לי שיש אלף סוגי רגשות, לא בהכרח אותם חמישה שלבים. הראשון היה סוג של הלם, זמן עיכול נדרש. אני, שחשבתי שחלקי הפאזל נופלים אצלי למקום בשניות, גיליתי שנדרשו חודשים הרבה על מנת להפנים את התהליך שנמשך שנתיים ארוכות-ארוכות. הבכי הראשון הוא בכי האבל. גם כעס היה שם, על מה שנדרשנו לעבור, על חוסר הצדק, על הייסורים. כל התיאוריות והאמונות נבדקו על שולחן המנתחים שלנו, שהוא לעתים גרוע יותר מהמנתח ההוא שמודיע את הודעתו הקרה, זה שמילותיו מתחממות קמעא רק כשאני מחליקה לו מעטפה מתחת לשולחן. .

בסופ"ש האחרון, בא הזעזוע: ארגז שלם מלא בבגדים נושא את ריחה, כה חזק וכה נוכח, שהביא עמו את בכי התגלית: וואלה, היא לא פה. היא גם לא תהיה עוד, ובכל פעם שאעבור בשביל ההוא שבו היינו צוחקות יחד בטלפון, יבואו הדמעות מחדש. לא עוד עם כעס, הן שינו את טעמן וכעת הן מרות מצער.

דרג את התוכן: