כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    0

    למה החדשנות החברתית והפוליטית כה מתמהמהים להגיע?

    30 תגובות   יום ראשון, 22/11/09, 10:21

      

    אנו חיים בתקופה של חדשנות טכנולוגית מואצת, אך נשלטים על ידי מערכות ארגוניות, חברתיות ופוליטיות הנשארות הרחק מאחור. כולנו חשים במחיר שאנו משלמים בשל הפערים שנפתחים בין החדשנות לפיגור. להמחשה אזכיר כאן רק שתי דוגמאות בולטות, מני רבות אחרות. אנו מנוהלים על ידי המבנה הארגוני של משרדי הממשלה המחלקים את ההוויה האנושית, שמטבעה היא שילובית ואינה ניתנת לחלוקה, לפי הגיון הנוחות הבירוקראטית המחלקת שלהם עצמם. כך, למרות המשאבים האדירים שהם מוצאים לפתרון הבעיות החברתיות, המשרדים למעשה משמרים אותן ובכך גם את עצמם.  זאת כאשר כבר קיימות טכנולוגיות המאפשרת גיבוש גישות ניהוליות שילוביות.  לדוגמא, הטיפול במשפחות מעוטות יכולת מחולקת בין משרד הרווחה, משרד התעסוקה (תמ"ת), משרד החינוך, ביטוח לאומי, מפלגי הנוער והקהילה של המשטרה ועוד. כך גם נושאים סביבתיים בריאותיים מטופלים בנפרד על ידי המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות, והנושאים הסביבתיים עצמם מחולקים בין המשרד להגנת הסביבה, משרד התשתיות, משרד התחבורה וכך יוצא שאף גורם לא מטפן בהן בשלמות.

     כך גם אנו ממשיכים להיות מנוהלים פוליטית על ידי השיטה הייצוגית המפלגתית, שהייתה לה הצדקה במאה ה-18 וה-19, בהקשר של המהפכה הצרפתית. המהפכה דגלה בזכות ההצבעה לכל אזרחי המדינה, אך בגלל בעיות מרחק מבית הנבחרים, היה צורך שהאזרחים ימנו את נציגיהם לגוף הנבחר. נציגים אלו מרגע בחירתם ייצגו את האזרחים בכל הנושאים. שיטה זו איננה מוצדקת עוד, במציאות בה קיימת הטכנולוגיה המאפשרת לכל אזרח להביע את דעתו ולהצביע בכל נושא ונושא. בעוד בזמן המהפכה הצרפתית, הטענה הייתה כי לאיכר ולתופרת אין את ההבנה המספקת לנהל את ענייני המדינה בעצמם, ולכן עליהם לבחור נציג שיעשה זאת במקומם, כיום ברור כי אין זה המצב. במידה רבה, לא רק שה"שטח" – אזרחים, התארגנויות ועמותות מודעים לבעיות בצורה רחבה ומעמיקה, פעמים רבות הם גם מבינים את הפתרונות בצורה טובה יותר מנציגי המפלגות, שנאלצים לטפל במאות נושאים בה בעת, בחלקם הם מבינים יותר ובחלקם פחות. עם זאת, המבנה הפורמאלי של המערכות הפוליטיות נשאר דומה ואף זהה לזה שהיה לאחר המהפכות הדמוקרטיות המכוננות לפני יותר ממאתיים שנה.

    מדוע?

    בסוף המאה ה- 17 כאשר רובה ה- musket הופיע בכמויות משמעותיות בשדה הקרב, עדיין הצבאות פעלו בצורה שלא הייתה שונה מהותית מהפלנגות שהנהיג עוד פיליפוס מלך מוקדון, ושהעניקה לו ולבנו אלכסנדר את נצחונותיהם המרשימים. עוצמתה של הפלנגה (מקורה במלה היוונית phalanx).הייתה באחידות של תנועת המבנה הקרבי האחוד והצפוף. לחייל הבודד לא הייתה כל משמעות אלא כחלק ממבנה זה, שכן בפלנגה החיילים נצטוו לנוע ולפעול כגוש אחד צפוף. אולם במאה ה- 17 עם המצאת רובה המוסקט והפיכתו לנשק העיקרי של חיל הרגלים, הפלנגה איבדה את הרלוונטיות שלה והפכה ממבנה שמעניק יתרון, לחסרון. חרף העובדה שהמחיר בחיי אדם של המשך התנועה הצבאית במבנה הפלנגות במציאות של מלחמה בה החיילים כבר מצויידים ברובים אלו לא ניתן היה להכחשה, היו צריכות לחלוף עוד למעלה ממאה שנים עד שבוטלו מבנים סימטריים אלה. אז הורשו החיילים להתפזר בשטח בצורה א-סימטרית, ולנצל את תנאי השטח על מנת לנוע ממחסה למחסה.

     

      

    מדוע זה נמשך זמן כה רב? משום שהתגובה המתבקשת להופעתו של רובה המוסקט בשדה הקרב חייבה  שינוי עמוק בדפוסים התפיסתיים של הארגונים הצבאיים דאז, ולא רק במבנה התנועה הפיסי שלהם בשדה הקרב. הופעת רובה המוסקט בשדה הקרב חייבה לוותר על צורת הניהול שעוגנה כה עמוק בתודעתם של דורות של מפקדים, על  הדרך שבה צריכים לפעול כוחות הרגלים. צורת הניהול ה"פלנגית" הפכה למובנת מאליה. עתה נדרש לעצב במקומה צורת ניהול וניהוג חדשה, שתספק תשובות חדשות על כיצד מנהלים קרבות שבהם יחידת היסוד אינה הפלנגה. איך מנהיגים יחידות צבא שבהן לחייל יש יכולת שיפוט אישית, אומנם מצומצמת? שאלה זו יצרה תקדים גדול, שכן הניהוג בפלנגות היה מבוסס על כך שלחייל כפרט אין כל סמכות לשיפוט אישי. המסגרת הקובעת כל הייתה הפלנגה כולה, ובפלנגה כל החיילים נעים במבנה כשהם צמודים זה אל זה, כתף אל כתף. עתה צריך היה להשלים גם עם פרוצדורות חדשות של אימון החייליים כפרטים בעלי יכולת שיפוט אישית של המצבים המשתנים בשדה הקרב (זה הוא המקור למה שכולנו מכירים ב'אימון הפרט' וה'פזצט"א' – 'פול', 'זחל', 'צפה', 'טווח', 'אש').  הם חייבו צורה חדשה של טיפוח משמעת חיילית – איך לקיים את המשמעת כשהחיילים פזורים בשטח? איך להבטיח שהחיילים יקומו מהמחסות ויתקפו? צורת הלחימה החדשה חייבה גם פירוש חדש למשמעותו של אומץ בקרב, ושל הקשר בינו ובין גמישות חשיבתית (ובכך עסק הסרט "שלושת המוסקטרים" שהפך בזמנו לקלאסיקה קולנועית).

     על מנת שהמעבר הזה יתרחש נדרש לא רק שיפורו של רובה המוסקט הכבד ופיתוח רובים קלי משקל, נוחים יותר לתפעול ועם טווח ודיוק גדולים יותר, אלא גם שינויים סמליים חשובים. לדוגמא, שינוי מדי החיילים, שהיו עד כה בצבעים בולטים (לרוב אדומים) על מנת להבליט את החייל ולעורר רושם ומורא אצל היריב, במדים אפורים שמטרתם היא דווקא להסוות את החייל. תהליך דומה התרחש לגבי חיילות הפרשים. סביב הפרש המזוין נוצרה בימי הביניים מערכת תפיסתית שלמה, מערך חברתי פיאודאלי, ומיסטיקה של "אבירות". כשבמאה ה-  17 הפרש המשוריין הוכרע על-ידי חיילים בני המעמד הנמוך הנושאים את רובה המוסקט, כל המעמד הפיאודאלי הזדעזע. כיצד יתכן שפרש משוריין גיבור ואציל, שגודל מנעוריו כלוחם, מוכרע על-ידי יחפן עירוני, בן בלי שם, היורה בו ממרחקים קליע הפולח את שריונו מבלי שיגיעו בכלל לידי התמודדות אישית שתכריע את הקרב לפי הגיון המערכת התפיסתית של האביר?  זה פשוט לא הוגן. הגיעו הדברים לידי כך שהאפיפיור הוציא בזמנו איגרת רועים האוסרת על השימוש בנשק לא אנושי ולא מוסרי זה. חוסר היכולת להשתחרר מחוסר הרלוונטיות של התפיסה האבירית המשיך להתקיים בצבא הפולני עד מלחמת העולם השנייה כשחטיבות הפרשים האמיצים שלו ניסו, באומץ רב אך ללא כל סיכוי, לבלום את הטנקים הגרמניים. 

     

     

    מעברים כאלה גורמים בדרך כלל למשברים ושברים תפיסתיים ארגוניים ותפעוליים משום שהם שוברים את הרציפות של ההיגיון של המבנה התפיסתי המעוגן בתודעה. על כן מעברים קטגוריאליים כאלה הם תהליכים הנמשכים שנים רבות.  שינויים שוברי מבנה תפיסתיים כאלה הם תופעה המאפיינת את לא רק את הארגונים הצבאיים. זהו מצב הדברים בכל המערכות החברתיות והפוליטיות האמורות לשפר את המצב האנושי. הבאתי דוגמאות מהארגונים הצבאיים משום שארגונים אלה אמורים להיות אמונים יותר מכל הארגונים האחרים על יישום מהיר של טכנולוגיות חדשות, וגיבושם לכדי קטגוריות מבצעיות ותפעוליות חדשות. אך משברים כאלה של 'שינויים שוברי מבנה תפיסתיים' מאפיינים ביתר שאת גם את הארגונים הציבוריים שלנו. דוגמא ממחישה לכך אנו חווים עתה במה שקרוי משבר מערכת החינוך. מערכת החינוך נמצאת במשבר של 'שינוי שובר מבנה תפיסתי' מתמשך כבר שנים ארוכות, ואינה מצליחה ליצור לעצמה קטגוריה חדשה ורלוונטית למציאות החדשה. מה שחסר לה אינם עוד חידושים ושכלולים טכנולוגיים. מה שחסר לה הוא בעיקר היכולת לבצע את המעבר הקטגוריאלי הנדרש. בלעדיה, הוספת שכר למורים, הקטנת מספר התלמידים בכתה, או חלוקת לאפ-טופים לכל המורים והתלמידים, הם בבחינת כוסות רוח לשכיב מרע. 

     

     

    בעוד שבעבר שינויים טכנולוגיים שוברי מבנה תפיסתי כאלה התרחשו לעיתים רחוקות, כיום נוכח החדשנות הטכנולוגית המהירה והנמרצת, הפערים בין התפיסות שמניעות את המערכות שלנו ובין המציאות החדשה שהטכנולוגיה יוצרת הולכים וגדלים. שכן, בניגוד לחדשנות הטכנולוגית, התהליכים המוליכים לחדשנות תפיסתית כמעט ולא השתנו מאז ימי הביניים ואף מאז העת העתיקה. עדיין איננו יודעים כיצד להתמודד בצורה טובה יותר עם פערי הרלוונטיות המתקיימים בין התפיסות שלנו ובין המציאות שלנו.

     איתור פערי רלוונטיות תפיסתיים כאלה וסיוע לארגונים ולמערכות המקומיות והלאומיות בהתמודדות עימם על ידי עיצוב  קטגוריות חדשות התואמות את המציאות והאפשרויות החדשות, הם תחום המחקר והעיסוק העיקרי של 'פרקסיס'. 

    מה דעתכם? 

    צביקה לניר

     PRAXIS ©

    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/11/10 12:06:
      ואולי בבסיס השאלות שמועלות כאן נחשף רובד מכריע אף יותר, אותו הרובד בו נע (עיתים בעצלתיים, עיתים בזריזות צלופחית) התיאור העצמי שאנו מחזיקים בו כבני אדם. בין מדעת או מבלי משים, האופן בו חיינו מתנהלים משקף וממסמר את שאנו מייחסים לעצמנו כגזע, כמין, כציביליזציה וכד'.
      במילים אחרות, הפילוסופיה שלנו, גם בהינתן שרובה לא הוכרע על ידי הפרט בבחירה מדעת, היא המעצבת את ממשקי חיינו.
      בהיסטוריה האנושית עברנו מחבורות קטנות ועצמאיות לקבוצות גדולות (ומסורבלות) שכביכול מאוגדות סביב צירים סיפוריים משותפים (עם, לאום, דת וכו'), ומסתמן כי עתה אנו בעיצומו של מעבר נוסף בו נפרמים תפרי הגרסאות הסיפוריות של ההיסטוריה הקרובה שלנו. במעבר הזה עולה שאלת היחיד (אינדיבידואל) מול המכלול (קולקטיב) באופן בולט ביותר, ואיתה עולות השאלות המעולות המוצגות גם בפוסט זה.
      אחד הפנים לחידות העכשוויות שאנו מתמודדים איתן היא כיצד אנו נעים בין פילוסופיה של יחיד לפילוסופיה של קבוצה. ובתוך שאלה זו מתחדדות שאלות שונות - האם הקבוצה יציבה? או אולי היא דינאמית עד מאד? הטכנולוגיה החדשה מנגישה לנו מציאות של דינאמיות גבוהה, בה אנו נעים בין קבוצות שונות בהתאם ל-"לייקים" כאלו ואחרים. אולם באותם היבטי חיים הקשורים לניהול המתמשך של חיינו אנו כבולים למסגרות כבדות יותר, איטיות יותר, מתגוננות יותר (ממדינה ועד בנק, ממשפחה גנטית ועד קשרים רשמיים כנישואין, וכל שביניהם:).
      מה שעולה מהאמור לעיל מצביע עבורי קודם לכל על מסקנה אחת, נדרש עדכון "פילוסופי" שידע לטפל בתנועה בין הממשקים השונים שהניווט שלהם מכריע את אופן הקיום שלנו. ה"איך" שלנו ועמו אותו אלמנט חמקמק – איכות חיינו. כלומר, נדרש יותר "מדעת".
      ובמובן זה, המציאות איתה אנו מתמודדים מופרעת מספיק (ראה, על סף אסון אקולוגי, סימני הקריסה של השיטה הכלכלית, משבר ערכים, ועוד ועוד) על מנת לייצר דחיפה אל אותו "גבול פילוסופי" בו נדרשות הכרעות תיאוריות מהותיות.
      חלק מההפרעה (מילה שלא בהכרח מייצגת פו שלילי) הם הפיתוחים המדעיים והטכנולוגיים שמביאים אל הקצה את שאלת השאלות: מי אנחנו? יצורים ביולוגיים קצרי ימים או אולי בקרוב אלו שצלחו את גבול האלמוות? אלו ששילבו עצמם בעזרים טכנולוגיים? יוצרי אינטליגנציה מלאכותית ושיפורים גנטיים וכד'. כל אלו מתדפקים על דלתותינו ואיתם גם משתנים קווי המתאר של מערכי היחסים בין כל פרט לכל מכלול.
      השתנות זו מחייבת אותנו להתמודד או במילים אחרות להשתתף בעיצוב הרובד התיאורי - הפילוסופיה שלנו – ולשים רגל בתוך חלון ההזדמנויות הזה. זו משימה כמעט הרואית, וככזו יש בה פוטנציאל אדיר.
      והנה אנחנו, תופרות וחייטים (גם אם על קירותיהם של אחדים מאיתנו מתנוססות תעודות לרוב), מזנקים אל הזירה ומשתתפים, סיבוב אחר סיבוב בקרב מול כוחות לא פחות עזי פנים מהאריות והנמרים בהם לחמו הגלדיאטורים של רומא.

        28/2/10 18:54:

      צטט: נעם ב.י 2010-02-25 11:11:57


      צביקה!

      אם אתה מדבר על שינוי מלמטה שמקורו ברמה המוניציפלית, אתה צודק רק אם אתה מדבר על רשויות כגון רעננה, הרצליה, קיסריה וכדומה. אם אתה מדבר על הרמה המוניציפלית ברשויות חלשות או פריפריאליות, אז טעות בידך. עם כל הטענות שלנו על השלטון המרכזי- חולייו ושחיתויותיו- הרי שהשלטון המקומי גרוע ממנו עשרות מונים. במרחביו גרים אותם "האיכר עם הלפטופ ותופרת עם הסלולרי והאשראי" . הם, כמו דומיהם הפשוטים והנבערים של עידן המהפיכות באירופה, בגדר "עדר" כנוע וחף מאסרטיביות. הם משלמים את כל המיסים שבעולם( + מס בצורת) תמורת אפס תפוקות שלטוניות של ראשי ערים מושחתים. וכך גם ברמה הלאומית. אני לא הייתי בונה עליהם כזרם תת קרקעי שיוביל לתמורות חברתיות פוליטיות.   

       

       נעם

      אכן אתה צודק לגבי השחיתות והזילות של השלטון המקומי בכמה מערי ועיירות הפריפריה, אולם כתהליך אני רואה התקדמות איטית אך מתמדת גם בתחום זה. על כל פנים טוב שיש כבר כמה דוגמאות טובות שמשמשות כסמן ימני.

      צביקה לניר

        25/2/10 11:11:


      צביקה!

      אם אתה מדבר על שינוי מלמטה שמקורו ברמה המוניציפלית, אתה צודק רק אם אתה מדבר על רשויות כגון רעננה, הרצליה, קיסריה וכדומה. אם אתה מדבר על הרמה המוניציפלית ברשויות חלשות או פריפריאליות, אז טעות בידך. עם כל הטענות שלנו על השלטון המרכזי- חולייו ושחיתויותיו- הרי שהשלטון המקומי גרוע ממנו עשרות מונים. במרחביו גרים אותם "האיכר עם הלפטופ ותופרת עם הסלולרי והאשראי" . הם, כמו דומיהם הפשוטים והנבערים של עידן המהפיכות באירופה, בגדר "עדר" כנוע וחף מאסרטיביות. הם משלמים את כל המיסים שבעולם( + מס בצורת) תמורת אפס תפוקות שלטוניות של ראשי ערים מושחתים. וכך גם ברמה הלאומית. אני לא הייתי בונה עליהם כזרם תת קרקעי שיוביל לתמורות חברתיות פוליטיות.   

        20/2/10 18:08:

      לנעם ב.י. ול zoharal

      תודה על תגובותיכם.

      אכן גם אני חושב כמוכם שהדמוקרטיה הייצוגית לא תחלוף במהירות מהעולם, ומוטב שכך. שינויים  חברתיים עמוקים נמשכים זמן רב.


      הסוללרי אינו הופך את התופרת למבינה בעניני המדינה ומסוגלת לשפוט בשאלות סבוכות המחייבות ידע והתמחות.

      אך התופרת עם הסוללרי בהחלט יכולה להביע את דעתה בשאלות מוניציפאליות של ההצדקה להציב אנטנה סוללרית מול בתי המגורים ואף להביע את דעתה בשאלה כיצד יש לחלק את התקציב העירוני. ואכן יש כבר ערים בעולם בהם הצעות התקציב היא שקופה לאזרחים ומוקצה חלק מהתקציב לשכונות לגביו מתבקשים האזרחים להביע את דעתם כיצד ראוי לחלקו למטרות חברתיות ראויות. זו היא התחלה צנועה, אך התחלה חשובה.

      להערכתי הדמוקרטיה הישירה תתחיל מהמשאלות המקומיות והמוניציפאליות.

      צביקה לניר

       

        20/2/10 17:52:

      צטט: beywolf 2010-02-18 13:56:12

      צטט: beywolf 2009-11-23 09:06:14

      לדעתי דוגמא קלאסית למשבר שובר שינוי תפיסתי היא ''המהפיכה הצרפתית'' עד היום סובלים ממנה

       

       

      הזכות הטבעית והגישה ההיסטורית חלק א

      הזכות הטבעית והגישה ההיסטורית חלק ב

       

       

      אני מסכים עימך שהמהפכה הצרפתית היתה שינוי שובר מבנה. אשר לשאר - ניסיתי לקרוא את חלק א וחלק ב של "הזכות הטבעית והגישה ההסטורית" ואני מודה שהתקשיתי לעכל את הדברים.

      האיטרנט אינו סובל טקסטים פילוסופיים ארוכים. אלו מתאימים להקשר לימודי מעמיק. האם תוכל לנסח את טיעוניך במספר משפטים?.

      צביקה לניר

        19/2/10 16:23:

      השיטה הייצוגית מעוגנת באינטרסים רבים החובקים את כל רבדי החברה. אין כל דרך מעשית להחליפה מלבד באמצעים ראדיקליים שאינם סבירים בעתיד הקרוב. כל שנותר לנו הוא בנסיון לשכלל ולשפר את שיטת הממשל הקיימת תוך התסייעות במנגנוניה.

      מפנה לפוסטים הדנים בשיפורים בעלי היתכנות:

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=1458591

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=965083

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=958648

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=900018

        18/2/10 13:56:

      צטט: beywolf 2009-11-23 09:06:14

      לדעתי דוגמא קלאסית למשבר שובר שינוי תפיסתי היא ''המהפיכה הצרפתית'' עד היום סובלים ממנה

       

       

      הזכות הטבעית והגישה ההיסטורית חלק א

      הזכות הטבעית והגישה ההיסטורית חלק ב

        18/2/10 10:39:

      תרומתם של האיכר (עם הלפטופ) והתופרת (עם האשראי והסלולארי) לסטגנציה החברתית והפוליטית.

       "אנו ממשיכים להיות מנוהלים פוליטית על ידי השיטה הייצוגית המפלגתית, שהייתה לה הצדקה במאה ה-18 וה-19, בהקשר של המהפכה הצרפתית. המהפכה דגלה בזכות ההצבעה לכל אזרחי המדינה, אך בגלל בעיות מרחק מבית הנבחרים, היה צורך שהאזרחים ימנו את נציגיהם לגוף הנבחר. נציגים אלו מרגע בחירתם ייצגו את האזרחים בכל הנושאים. שיטה זו איננה מוצדקת עוד, במציאות בה קיימת הטכנולוגיה המאפשרת לכל אזרח להביע את דעתו ולהצביע בכל נושא ונושא. בעוד בזמן המהפכה הצרפתית, הטענה הייתה כי לאיכר ולתופרת אין את ההבנה המספקת לנהל את ענייני המדינה בעצמם, ולכן עליהם לבחור נציג שיעשה זאת במקומם, כיום ברור כי אין זה המצב."

      האומנם צביקה?????????אני חולק על קביעתך שלעיל, צביקה מורי ורבי , כמשתמע מהכותרת שבחרתי לתגובה. למרות ששינינו אדרת, במהותנו נשארנו, רובנו, אותה גברת: איכרים ותופרות. האיכר והתופרת הם משל לאנשים קשי יום, יורשיהם של האיש והאישה מהדגם האנתרופולוגי של "חברת הציד והלקט" . אנשים שכל יום חיים למען והוגים את הישרדות המחר. ומכאן שחלוקת הקשב והמודעות למי מייצג אותנו, או מה הוא שווה, הם אפסיים. וזה נעשה נכון יותר ויותר ככל שמדרימים ומצפינים מהמרכז אל הפריפריה . תסתכל מה אנחנו שמים בקלפיות, ריבונו של עולם.מתוך המיעוט שאינו עונה על המאפיינים שלעיל קמו וצמחו יזמים ויוזמים שגילו ופיתחו המצאות טכנולוגיות שפגשו צרכים של ממש: גלגל,טלפון, רובה, מטוס, אינטרנט וכיו"ב מיזמים מייעלי מציאות ומגבירי איכות חיים. גם אם הממציא היה חדור אהבה לאנושות, מי שדחף והרחיב את היריעה לא עשה זאת למען תיקון חברתי ופוליטי של האנושות. כך למשל:·         לא מאמין שהגו את האינטרנט כדי שצבי לניר יפרסם הגיגים ותובנות מתקני חברה.·         לא נראה לי שהמציאו את המטוס כדי להטיס מזון לאזורי מחסור.·         ואני ממש משוכנע שהחזון לטלפון לא היה האפשרות שנרים אותו כדי לדבר על מצוקותינו עם ראש הממשלה.אז אם התיקון החברתי והפוליטי לא היה בבסיס המחשבה של הממציאים והיזמים, מה הפלא איפה שיש פער בין הנסיקה הטכנולוגית לבין הסטגנציה החברתית פוליטית?למרות זאת, הטכנולוגיה כן מחלחלת ומיעלת לא מעט את הבירוקרטיה: מידע מסודר יותר, ניהול מסמכים מקוון בזמן אמת וכד'.

      זאת אומרת שבכל מקום שרוצים לשנות צריך לטמון זרעים של כדאיות ואלה ינבטו לכדי מציאות פוליטית חברתית טובה יותר.

        9/2/10 19:28:

      צטט: נעם ב.י 2010-02-06 15:24:31


      צבי, מורי ורבי

      ביסודה של ההתפתחות הטכנולוגית המואצת לא קיימת חשיבה וחתירה קיבוציים לתיקון החברה ומוסדותיה. מה הפלא לפיכך  שעל אותם קילומטרים מרובעים דרים בכפיפה אחת הכי מתקדם שאפשר עם הכי ארכאי שיש? וזה לא עומד להשתנות בקרוב. פרסת כאן משהו , כהרגלך בקודש, חכם ומכובד. אני אגיב עליו בפירוט לאחר שאתחבר לפרדיגמה שלך. 

       

       

      אמתין בעניין ובסבלנות.....

      צביקה לניר

       

        6/2/10 15:24:


      צבי, מורי ורבי

      ביסודה של ההתפתחות הטכנולוגית המואצת לא קיימת חשיבה וחתירה קיבוציים לתיקון החברה ומוסדותיה. מה הפלא לפיכך  שעל אותם קילומטרים מרובעים דרים בכפיפה אחת הכי מתקדם שאפשר עם הכי ארכאי שיש? וזה לא עומד להשתנות בקרוב. פרסת כאן משהו , כהרגלך בקודש, חכם ומכובד. אני אגיב עליו בפירוט לאחר שאתחבר לפרדיגמה שלך. 

        1/12/09 07:46:

      ראשית , שאפו ,

      אחרי כל המלל המרשים , באמת מלאכת מחשבת , 

      ( ועם זאת ובדרך אגב , הדי ברור מאליו )

      נראה אותך מתעסק עם הוועד/ ההנהלה  של ,

      למשל , חב. חשמל , לדוגמא .

      ונניח שתבוא עם הרצאה , מצגת ,  בנויה לתלפיות ,

      להנהלת החברה או להנהלת הוועד

      מה אתה חושב ייקרה ?

      יש ניחוש ?

        28/11/09 09:18:

       

       צביקה יקר,

       

      תודה לך על עוד מאמר הכתוב יפה שהוא גם מעשיר את הידע וגם מאתגר את החשיבה. נהניתי מאוד לקרוא אותו.

       

      דבריך העלו בי מחשבות על מידת היצירתיות של צה"ל, על אתגרי מערכת החינוך שלנו, על שיטת הייצוג הפרלמנטרית, ועל שיטת הממשל.

       

      ההתרשמות שלי ואני מקוה שאני לא טועה היא שצה"ל והתעשיות הבטחוניות הישראליות יודעים עדיין ליצור פתרונות חוצי גבולות ופורצי דרך הן בפיתוחים טכנולוגיים והן בתורות לחימה. באשר למערכת החינוך נראה לי שהיא אכן מתבוססת בביצת הפרדיגמה הישנה, ולא רק בישראל, אך ידוע לי על כמה שיטות חינוך והוראה חדשות בארץ ובחו"ל. ( ראה למשל תכנית בת ים לחינוך אישי שיש בה מימדים של חשיבה פורצת דרך ושילוביות ארגונית ומקצועית ).

       

      באשר לשיטת הייצוג הפרלמנטרית, בעידן בו הציבור מעודכן בזמן אמת על כל אירוע ויכול להביע דעה על כל נושא בלחיצת כפתור או ע"י ניסוח טוקבק ונציגיו בכנסת יודעים לעיתים פחות ממנו ולרוב גם מוכשרים פחות ממנו, וכאשר התקשורת היא לרוב האופוזיציה המשמעותית העיקרית לממשלה אולי יש מקום לעבור לשיטה שונה של פרלמנט ולייצוגיות בדרך אחרת. 

       

      נדמה לי שאם יבוצע שינוי בשיטת הייצוג הפרלמנטרית הדבר יוביל לרעיונות חדשים גם באשר לשיטת הממשל ואולי אז ההפרדה חסרת ההיגיון בין משרדי הממשלה על רקע אילוצים קואליציוניים ומפלגתיים תיחסך. אני רק לא בטוח שבעניין זה כדאי לקוות שמציון תצא תורה.     

        24/11/09 22:07:

      צטט: mikelda-ענייני חינוך 2009-11-22 21:27:29

      צביקה

      הראת מודל מעניין של ארגונים גדולים המאבדים את חַיוּתָּם , כמו ארגון צבאי או ארגון חינוכי. ארגונים שהתאימו לעולם העתיק או לשלהי ימי הביניים.

       

      מנגד ארגונים קטנים אינם מצליחים לשנות בהיקף נרחב. עדיין הארגונים הגדולים מסוגלים לממש שינוי וחידוש יותר מאשר ארגונים קטנים.

       

      השאלה שאני שואל היא איך שומרים על רלוונטיות של ארגונים גדולים בעידן של שינויים ?

      במיוחד מערכות חינוך, שנועדו להעניק מוצר פופולרי המאפשר שינוי ומוביליות. 

       

      איך שומרים על מערכת חינוך משתנה וגמישה, מבלי לפרק אותה ? 

       

      אכן המצב קשה ולא הולך ומשתפר.

       

      דיונים, ניתוחים נכונים וקולעים, נבואות אפוקליפטיות משכנעות, טוב שיהיו וטוב שיעוררו.

      מעת לעת אני משתתף בהם וכך אמשיך לעשות.

       

      לפני שנה וחצי, לאחר 33 שנים בהיי-טק, עשיתי מעשה וצללתי לתוך המערכת הזו, 

      חזיתי והרגשתי אותה בהתפוררותה, במצוקותיה ובהתקרנפות קברניטיה, גדולים כקטנים.

      הצטרפתי לחיילים מן השורה, לבשר התותחים, למורה בכיתה.

      היינו שם לבד. הסיסמאות הנבובות של המנהלים והקברניטים רק מחזקים את תחושת ההתפוררות.

      זה לא חדש וזה לא רק פה, בארצנו (הציצו, למשל, ב-"מכתב למורה" של ילדי בארביאנה).

       

      היאוש הוא תמיד אופציה. אני שומר אופציה זו בתרמילי. עדיין לא עושה בה שימוש.

      בחרתי להמשיך ולהיות בשטח, לחפש את הניצוץ, את הפליאה, את התום אצל הילד 

      המגיע למסגרות החינוך. בחרתי לנסות וליצור ניצוץ, לספק פליאה, לעורר פליאה.

       

      אני מוצא כי בחמישים השנה שחלפו קמו מסגרות חלופיות והן הולכות ומתרבות.

      חלופות המציעות "סחורה" מגוונת לפי טעם הצרכנים. זה, לדעתי, הכיוון.

       

      מי שרוצה אנלוגיה והמחשה ימצא אותה, למשל, בתופעת "הזנב הארוך".

      http://he.wikipedia.org/wiki/הזנב_הארוך 

      להלן ציטוט מההסבר בויקפדיה למושג זה: "כשנותנים לבני האדם את חופש הבחירה התרבותית, 

      הטעם שלהם יותר מגוון מאשר כל מגוון שמוגבל במגבלות פיזיות".

       

      "איך שומרים על מערכת חינוך משתנה וגמישה, מבלי לפרק אותה ?" שואל השואל, איש החינוך הותיק.

       

      תשובתי לשאלה הגדולה והחשובה הזו היא גם תשובת המציאות בשטח: בני-האדם

      לוקחים את חופש הבחירה (המעט, כיום בתחום החינוך) שיש להם ועושים ויעשו

      נפלאות. הם מוצאים ומיישמים פתרונות מגוונים, גם עם ידיים קשורות מאחורי הגב ע"י חוק חינוך.

      יש להגדיל חופש זה, להכיר בעוצמתו ולספק תשתיות ואפשרויות - לא להכתיב לכולם הכל

      וכל הזמן. אם לא יעשו זאת - זה יקח יותר זמן וביותר ייסורים, כפי המצב היום ובעשרות

      השנים שחלפו.

       

      ולנו, החיילים הפשוטים, אני ממליץ לעשות. לסייע ולהשתתף ביצירת מגוון חלופות לבחירת

      האנשים החופשיים. לכן אני בחפירות בחזית, מנסה פעם פה ופעם כאן וגם שם.

      יש אנשים מופלאים ועשיה מופלאה, גם בסיוע משרד החינוך. יש מה לעשות ויש עשיה.

       

      בואו הצטרפו !!

        23/11/09 21:34:

      הסיקור שהצגת בהחלט מעניין. כשלעצמי נהניתי מתאור מבנה הקרב במאה ה- 17 אבל לצורך הדוגמה שלך אפשר היה לגשת לעולם המחשבים, שהוא נציג התפיסה של הטכנולוגיה המתקדמת, לתקופה של לפני המחשב האישי משהו בשנות ה- 60, תקופה בה הופיעו מיני מחשבים שדיברו בינם לבין עצמם בלבד. אני כבר לא מדברת על המחשבים הגדולים שנזקקו למחשבי תקשורת כדי להעביר נתונים . ובן אדם שפוי, היה עומד מול כל הבלגן הזה של חוסר התקשורת ושואל למה כל מחשב מסתגר בבועתו ? למה שלא ימציאו פרוטוקולים או משהו, שיאחד בין כולם. ברור שיצרניות המחשבים רצו לשמור על הכוח של עצמן. גם בחוסר הכדאיות לעבור למחשבים אחרים

      (עולה מיליונים להעביר את כל הנתונים) וגם בטיפוח הבועה .

      במשרדי הממשלה כמו בתעשיית המחשבים שלטו אז חברת המחשבים שהן התבוססו בכסף ובכוח הפוליטי. אחרי שפותחו המחשבים האישיים לא היה מנוס מלחבר את כולם כי זו היתה ממלכתו של משתמש הקצה שהוא בטבעו עצבני, ורוצה לקבל את מה שמגיע לו בלי תירוצים 

        23/11/09 09:06:
      לדעתי דוגמא קלאסית למשבר שובר שינוי תפיסתי היא ''המהפיכה הצרפתית'' עד היום סובלים ממנה
        23/11/09 01:00:


      אכן צדקת!

      אנו מונהגים היום

      ע"י מנגנוני האתמול

      לקראת המחר המתפתיח .

        22/11/09 23:41:

      כתמיד פוסט מחכים ומעורר מחשבה.

      השוואת מערכת החינוך למערכות צבאיות קדומות ומתקיימות במקומה בעיני.

      כאן גם כאן מדובר בבוגרי המערכת שהופכים מנהיגיה.

      כאן גם כאן מדובר במערכות ענק שקשה להן להשתנות.

      היתרון העיקרי של מערכת צבאית על מערכת החינוך זה שקל יותר לראות את הנפגעים,

      קל יותר לזהות כשלים וכל עשייתה העיקרית (לחימה) של המערכת נמצאת תחת אור הזרקורים.

      כשלון קונספציית חיל האויר ולחימה מרחוק הביא מאז 2006 לשינויים אדירים בצה"ל.

      שינויים אלו החלו להבחן בעזה ויבחנו כנראה שוב ושוב.

      לעומת זאת, מערכת החינוך אינה נמצאת באור הזרקורים, אינה נמצאת בתודעת כולנו כמערכת סופר חשובה.

      התוצאה היא שהמערכת ממשיכה באי הרלוונטיות שלה מבלי שנקבל התראות יום יומיות על כשלונה.

      זוהי מערכת פושטת רגל מבחינה חינוכית, ערכית, למודית...

      מערכת שעיסוקה העיקרי "הטבת נתונים" כבולה בתוך עצמה ובתוך אנשים שחשיבה מחדש תביא לחשיפתם כמי שנכשל.

      לצערנו 100 השנים שלקח לצבא להבין את השינוי הנדרש כתוצאה מהופעת הרובה לא יספיקו למערכת החינוך.

      נועז

       

        22/11/09 23:26:

      לפני 2400 שנה אירעה תאונה גלובאלית, הופעת הכתב היווני גרמה לאנושות לרדת מהפסים. עד אז , פחות או יותר, האנשים שוחחו. היתה תקשורת שיחתית-קהילתית. ההמון היה חכם מהגאון, בעידן הפרה-סוקרטי.

       כתב היד היווני מאז סוקרטס ואפלטון, גרם להיעלמות המדייה שיחתית-חברתית ולתחילת הופעת המדייה ההמונית-מונולוגית. סוקרטס בכלל לא כתב, תלמידו אפלטון עדיין כתב מונולוגים, ואריסטו תלמידו כבר כתב רק מונולוגיים "מדעיים" עאלק. תלמידו של אריסטו אלכסנד "הגדול" (רוצח גדול מאוד, ואפס בכל השאר) עשה כל החיים שלו מונולוג של כיבושים ורצח.

      עם מהפכת הדפוס, התאונה הגלובאלית הפכה לקטסטרופה גלובאלית שיצרה את המדייה ההמונית-מונולוגית, את הדמוקרטייה הייצוגית-המונית, את החינוך ההמוני-מונולוגי ואת הארגון סותם הפיות. פיברקו מושג שנקרא הגאון שכביכול הוא חכם יותר מההמון.

      ממש בימים אלה מתרחשת מהפכת המדייה השיחתית-חברתית: בלוגים, פייסבוק, טוויטר, אובמה, איי.פון, יוטיוב, גוגל. האנושות חוזרת לפסים ובמספרים גדולים. צ'ינדייה (צ'יינה+אינדייה) וארה"ב שאחרי מהפכת אובמה, יובילו את האנושות לצורות ארגון וחשיבה חדשות שלא חלמנו עליהם.

      מה עושה ישראליסטאן בכל הסיפור הזה? כלום בדיוק כמו שכנותיה חמסטאן ופתחסטאן.

       

        22/11/09 22:34:


      אהבתי את הרשומה חבר שלי

      אכן פערים בין התפתחות טכנולוגית ויותר מכך

      לבין אירגונים ותפישות מיושנות

      בוראים  סיר לחץ אשר ייצר מציאות חדשה

      שתבוא מתוך " הצורך שיקבע את הדרך "

      יתכן שמתוך מסגרת אטומה ובלתי ניתנת לשיחרור לחצים

      תפרוץ מהפכה ....

       

        22/11/09 22:02:

      לצבי שלום!

      הרשימה היא מעניינת והנה כוכב * ממני.

       

      לגבי מערכת החינוך:

      "מערכת החינוך נמצאת במשבר של 'שינוי שובר מבנה תפיסתי' מתמשך כבר שנים ארוכות, ואינה מצליחה ליצור לעצמה קטגוריה חדשה ורלוונטית למציאות החדשה. מה שחסר לה אינם עוד חידושים ושכלולים טכנולוגיים. מה שחסר לה הוא בעיקר היכולת לבצע את המעבר הקטגוריאלי הנדרש. בלעדיה, הוספת שכר למורים, הקטנת מספר התלמידים בכתה, או חלוקת לאפ-טופים לכל המורים והתלמידים, הם בבחינת כוסות רוח לשכיב מרע.".

      מהו אם כן הפתרון שלך למערכת החינוך, ואיזה קטגוריה חדשה ורלוונטית למציאות החדשה אתה מציע למערכת החינוך?

      בברכה אמנון 

      צביקה

      הראת מודל מעניין של ארגונים גדולים המאבדים את חַיוּתָּם , כמו ארגון צבאי או ארגון חינוכי. ארגונים שהתאימו לעולם העתיק או לשלהי ימי הביניים.

       

      מנגד ארגונים קטנים אינם מצליחים לשנות בהיקף נרחב. עדיין הארגונים הגדולים מסוגלים לממש שינוי וחידוש יותר מאשר ארגונים קטנים.

       

      השאלה שאני שואל היא איך שומרים על רלוונטיות של ארגונים גדולים בעידן של שינויים ?

      במיוחד מערכות חינוך, שנועדו להעניק מוצר פופולרי המאפשר שינוי ומוביליות. 

       

      איך שומרים על מערכת חינוך משתנה וגמישה, מבלי לפרק אותה ? 

        22/11/09 20:49:

      מצויין כרגיל צביקה.

      תודה

       

      פיני

        22/11/09 19:55:
      מעניין - חומר למחשבה
        22/11/09 17:58:


      פוסט מצויין, וגם תגובתה של מ.י.כ.ל.

      אצלי זה מעלה שאלה שמטרידה אותי די הרבה זמן, והיא נוגעת לארגונים גדולים לעומת ארגונים קטנים (נניח - STARTUPS).

      מצד אחד, ובדיוק כמתואר במאמר, ארגונים גדולים מטבע הדברים הם כמו דינוזאורים.

      לגבי ארגונים ממשלתיים/הסתדרותיים - זה די ברור. בארגונים מסוג זה קשה מאוד מאוד מאוד להזיז דברים ולהחדיר רעיונות חדשניים. עד-כדי כך שלעיתים הארגון מקים יחידה "מיוחדת" שיש לה LICENSE TO KILL כדי שתוכל להתרומם ולהתגבר מעל לשטח ועל המכשולים הארגוניים ולבצע את משימתה.

      לגבי ארגונים פרטיים - תלוי איזה, כמובן, אבל בכל אחד מהם התופעה קיימת במידה כזו או אחרת. זה הרי טבע האדם וטבע הארגון - מנסים לשמר את עצמם.

      כך "שהמסקנה" היא - לא טוב לעבוד בארגון גדול, אם מה שאתה רוצה זו גמישות ארגונית ויכולת להזיז דברים.

      מצד שני, באגכונים הקטנים, "הזריזים", מה שמאפשר להם (ואני כמובן מכליל, לא להזדעק) להתפתח במהירות, היא "האנרכיה" הקיימת בהם ("החוקים קיימים כדי שאפשר יהיה לעקוף אותם כשצריך").

      אבל כאן בדיוק המכשול שבהחלט עלול להפיל את הארגונים האלה - פעמים רבות קיים בהם חוסר מיקוד תפעולי, ארגוני ובעיקר ניהולי, שלמרות רעיון טכנולוגי או אחר ייחודיים, שלכאורה היו אמורים לאפשר להם פריצה מרשימה בשוק - גורם להם לגווע ולהיעלם מהמפה.

      לפני הרבה מאוד שנים קראתי ספרון מעניין, שהציג את עקומת הגידול של הארגון. מעין עקומה סיגמואידלית, שבאיזשהו שלב בשיפוע כלפי מעלה, היה צריך להתחיל לגדל את המנהל הבא של הארגון, כזה שיוכל להעביר את הארגון משלב ה -STARTUP לשלב הארגון הבוגר. המסר היה שמנהל/מנהיג שמתאימים לשלב הראשוני של הארגון, לא תמיד מתאים להמשיך ולנהל אותו גם בהמשך (כי נדרשות תכונות אחרות לגמרי).

      ומכיוון שהשוק משתנה ללא הקף, הרי שהתהליך הזה נדרש להתקיים בכל עת.

      ולכן, המסקנה היא שקיים מעין איזון עדין, שקל מאוד להפר אותו (לרעה, ולשני הכיוונים), שמאפשר לארגון לעבור "לשלב הבא" בהתפתחותו.

      הדוגמאות הצבאיות שנתת מוכרות היטב, ואכן מצליחות להמחיש היטב את הבעיה. לאחרונה ראיתי סרט (לא חדש) בשם "סמוראי", בו צבא הסמוראי מנסה להילחם, רכוב ע"ג סוסים וחמוש בחרבות, בצבא הקיסרי המצוייד במקלעים ותותחים... הסוף היה ברור. וזה באמת מייד הזכיר לי את אותן הדוגמאות שנתת, ובמיוחד את תקיפות חיל הפרשים הפולני מול הוורמאכט במלחמת העולם השניה. ויש הטוענים שזה מה שצפוי לשריון, במלחמה רצינית עתידית.

        22/11/09 13:59:

      צביקה,

      כרגיל, מאמר רחב, מרחיב ומעניין.

      הבאת כאן שתי דוגמאות שהן שונות מאוד, בארגונים משתנים.

      ההון האנושי של הצבא הלוחם מתחלף כל 3-5 שנים לערך, וזמן ההכשרה שלהם אף הוא קצר משנה אחת.

      לכן, ניתן לצפות ששינויים ארגוניים בצבא יהיו קלים יותר להטמעה.

      לעומת זאת, במערכת החינוך, ההון האנושי נמצא ומבצע במשך שנים רבות 20-30 שנה, וזמן ההכשרה, אף הוא ארוך יותר.

      לכן, עצם שינוי מערכת השעות, תכני הלימוד וספרי הלימוד, למרות תדירותו הגבוהה (אין לי אפשרות למכור חזרה את ספרי הלימוד של בני, כי בכל שנה ישנם סוגים חדשים...),

      עדיין השיטה היא אותה שיטה ונהוגה בידי אותם אנשים.

      כך, בנוסף לשינוי אירגוני שהוא קשה, יש צורך בשינוי אנושי ותפיסות חשיבה של פרטים שהוא קשה פי כמה.

      אני מניחה, שנדרשים מוקדי שינוי רבים ומגוונים בו זמנית, על מנת, לאפשר את השינוי,

      אבל אינני יודעת.

      כיצד, באמת, ניתן לזרז שינויים מהסוג הזה?

      תודה!

      מיכל

      הבלוג של צבי לניר

      על החשיבה, ה- Web ומה שמסתתר ביניהם. ועל מה שרואים משם ולא רואים מפה.

      פרופיל

      לניר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      הפוסטים שלי כולם

      פוסטים