הפנים הם תו זיהוי של האדם, ולא רק כלפי צדדיו החיצוניים אלא במידה רבה הם משמשות  כעין תשקיף לעולמו הפנימי של האדם ולכבודו באשר הוא אדם. מתייחסים אל פני האדם כדרך לבירור של נקודת האמת, כמו שנוהגים לומר:תסתכל לי בעינים, או העניין של  "להעמיד פנים" .ככל הנראה יש קושי לאדם להביט בפני מי שהוא גרם לו או עשה לו רע.. אם כי יש גם כאלו שיכולים לשקר ללא זיק של בושה ורתיעה, אך מכל מקום גם במצב זה מתארים זאת בשימוש של הפנים ואומרים עזות פנים. היבט אחר אפשר לראות לגבי תחושת חוסר הנעימות מפני התערטלות והליכה בעירום. בני אדם נוטים למהר לכסות גופם, כאשר נוכחים הם לדעת שיש דמות המביטה בהם כשהם נמצאים במצב עירום. אך יש שנוהגים אחרת כעולה מהסיפור הבא: מסופר על קבוצת חברים מאוניברסיטת אוקספורד ובינהם הפילוסוף המפורסם המנוח ישעיהו ברלין.החוף היה ריק מאדם, ובני החבורה פשטו את בגדיהם ונותרו עירומים כביום היולדם. לפתע חלפה על פניהם חבורת נערות. כל החברים חשו באי נחת ומיהרו לכסות את מבושיהם. פרט לישעיהו ברלין שלא ראה צורך לכסות מבושיו ונותר עירום. אבל כיסה את פניו. ומסתבר שנהג בחכמה. הנערות הצביעו על כל אחד מאותם שכיסו מבושיהם, והתלחשו בינהם, זה פלוני, וזה אלמוני, וכל אחד הרגיש באי נחת, אך משהגיעו לישעיהו ברלין, אמרו הנה מבושיו של מי שאיננו יודעים מיהו.ככלות הכל אמר ברלין, "באוקספורד, מזהים אותי בזכות פניי". המסקנה: כי תו הזיהוי של האדם הוא באמצעות פניו,ומכאן גם נודעת המשמעות הגדולה של הלבנת פנים שבזה האדם חש פגיעה בכבודו ובצלמו

*רשומה שפורסמה ומובאת כאן בשינויים קלים