"טיסה 0011 יוצאת עוד 10 דקות, אנחנו מבקשים מהנוסעים האחרונים להגיע לשער העלייה למטוס" סגרנו את המחשבים הניידים והתחלנו לרוץ לשער.

הפלאפונים צעקו בכיסים, ההורים כבר דואגים ועומדים בתור כבר.

כל ההמתנה הזו לטיסה מתחילה חודשים לפני עצם הטיסה. אתה מתכנן את האיך, למה, איפה ומתי. כמה ימים לפני אתה קולט שזה כמה ימים לפני ומתחיל להתרגש. הוצאת המזוודות מהבוידם זה טקס מאד מכובד. אם אתה הנוסע המתמיד אז היא אף פעם לא מאובקת אבל אם אתה לא אז אתה בא כבר מצויד במטלית. לבחור מה ללבוש, איזה בושם ואיזה שטויות להביא. מותח את הרצועות של המזוודה, שאתה תמיד שוכח שהם מתחת לכל הבגדים ואז צריך לחפור כדי להוציא, ויאללה קדימה הפועל.

במונית תמיד צפוף, תיק קטן עליך, שקיות של המשפחה, המזוודות בצפיפות על הגג או בתא המטען ורק לנהג , שיש מלפניו מסוק קטן שמסתובב בקצב המזגן, יש אינסוף מקום לרגליים ולכרס שלו.

שלום לכם מיליוני אנשים בנמל. בבן גוריון בכל שניה נתונה יש אינסוף אנשים והכל ספור. כולם

צובעים את החנויות. עוד בושם , עוד די וי די, ועוד בושם במבצע, קנה וודקה אבסולוט, קבל בושם לבן שלך.המוכרות במחלקת הקוסמטיקה בנמל הן הכי מטופחות , הכי הרבה בוטוקס/סיליקון בציצי ובשפתיים משפריצות על איזה נייר מלבני לבן בשמים מסוגים שונים ואתה רק צריך בטריות לווקמן שלך.

אתה הרי לוקח איתך קצת כסף מזומן ישראלי שיהיה, מה שאתה לא מצפה לו זה שכוס קפה ואיזה קרואסון באמצע הרחבה הגשומה של נתב"ג, ירוקנו לך את הארנק. אין דבר, חופשה. נכון השירותים בנמלי תעופה תמיד נקיים, כאילו יש אמנה בינלאומית שאלה הפנים של המדינה. מה , לא נעשה פיפי לפני הטיסה?

רגע, הנה, עוד קצת. זהו. מה???  זה הכיסא שלי? באמצע השורה? באמצע המטוס? אני מטר שמונים וחמש, איך הם לא מתביישים. כמה שורות מאחורי, יש את יציאת החירום של המטוס, יש להם איזה 7 ק"מ מרווח ויושב שם איזה מישהו שאפילו לא מגיע לריצפה.

לא זו בלבד שאני יושב במרכז הכובד של המטוס , הושיבו אותי ליד איזה גוי גרמני ענק. לא יודע מה הוא רוצה לעשות בניו יורק ואיך הוא הגיע לישראל אבל זה קרה ואני צריך לשעשע אותו בזמן הטיסה. לא תודה. אם אני לא אעשה עבודה טובה, הוא יאכל אותי.

הטיסה (ברובה) עברה בשלום, לא יותר כיסי אויר, סרטים דראעק אבל יש את הGPS הזה שמרקד לו על המרקע. אחלה אוכל. גבינות בבוקר וקינואה עם עוף לערב. מי בכלל יודע מה זה קינואה?

זהו, מילאתי את הטפסים של ארה"ב וחיכיתי למחיאות הכפיים של הישראלים הרועשים. כבר רואים את הנוף של ניו ג'רזי. קצת בניינים גבוהים, הרבה ירוק.

הוא כ"כ התקרב לבניינים שזה היה די מפחיד

"אנחנו מתחילים להוריד גובה. נא להדק חגורות". הטייס כנראה נרדם או שמשהו קרה שם אבל ראיתי דרך אלף האנשים ועד לחלון, שהדודים שעל גגות הבתים ממש קרובים ואנחנו בכלל לא באזור נמל התעופה. הוא פתאום התעורר והתחיל למשוך את ההגה גובה. סיוט. כזאת הרגשה אין אפילו באנקונדה בלונה פארק. (לא שאי פעם הייתי בה). תוך כמה דקות שאנשים הבינו שהיה פה איזה פאשלה כולם התחילו להקיא . אחד על השני , על הכיסא שלפניהם. הדיילות מקיאות. הגוי שלידי הקיא איזה ילד קטן שהוא אכל לפני רק כמה שעות ואפילו אני התחלתי להשתעל ולהוציא את העוף שיראה את הנוף. זוועה.

"What's your purpose of your visit?"

עניתי לו שהיה לי טעם של חרא בפה ועיניים מפוצצות

..."Visiting family..."  

 מבוסס על סיפור אמיתי