עד לפני חודש, היא הייתה ממוקמת עמוק במחשבותיי. רציתי אותה, אמרתי לכולם ולעצמי, שאני מעוניינת בה. האמת הייתה, שלא ממש יכולתי להתמודד מולה. זוגיות.

והעת - שנה וחצי, אולי שנתיים, בה היא נתנה אותותיה בנגיעות וטפטופים של שבועיים או שלושה או מקסימום חודש שהתווסף לחודש אקסטרא-סקס מהול בכלום. משם הכל התחיל לי. מהכלום הזה שהחל להפוך את הלבד האהוב שלי, לבדידות.

אם לפני חמש שנים לא הייתי מסוגלת לחשוב שאגור לבד, שאחיה ללא זוגיות, שאתנהל חיים עצמאיים ברמות נטולות תלות מינימלית באף אדם בעולם, היום- אני מבינה שהלבד שלי היה שיעור מאלף של מי היא שרונה בעולם הזה.

אז אני יודעת מי אני היום, יותר מתמיד. אני רוצה לדעת עוד. תמיד. עד יומי האחרון.

אבל אותה אני רוצה עכשיו. שתחזור אליי. השותפות הזו. הזוגיות שלי.

את הלבד כבר מיציתי. התמודדתי מולו ברגעים הכי אפלים בחיי. ישבתי לצידו ברגעי האושר הכי מוטרפים שלי. התהלכתי עימו מתוך אמת והקשבה, תובנות ולמידה. ודי לי.

הוא עשה את שלו. סיים פרק בחיי. מכין אותי לקראת הפרק הבא. ואני נפרדת ממנו. הכל הרי עניין של החלטות בחיים. אז החלטתי. היום.

הייה שלום לבד אהוב שלי. אתגעגע אליך תמיד. היית לי לעזר. לעיתים כנגדי. אבל למדתי ממך המון. אני מחבקת אותך חיבוק שכולו הערכה עצומה ואהבה נטולת הסברים.

ואת, זוגיות רחוקה, אותך אני מבקשת לי כעת. חיזרי אליי בדמותך הרגישה, המעניקה, האוהבת, זו- שאינה מבקרת אותי, זו שמקבלת את כל הטירופים והשיגעונות שלי, את המתנות שבי, את היצרים ההזויים שלי. אותי.

הייה שלום אתה.

היי ברוכה את. 

אוהבת,

שרונה.