יש לי חבר שבכל כמה זמן מתקשר אלי ומזמין אותי לצאת איתו לבלות. פעם, לפני שנים רבות, אכן היינו יוצאים לבלות לא מעט, אולם בשנים האחרונות, מאז שהתחלתי להתעמק בעולם המדיטציה, אני הרבה פחות נמשך לאותן יציאות ליליות ולכן אני כמעט תמיד מסרב. "אוף, איזה כבד אתה נהיית מאז שהתחלת להתעסק בשטויות שלך" הוא לרוב מסנן לעברי לאחר שאני משמיע באוזניו עוד סירוב נוסף, ואז מוסיף "הגיע הזמן שתלמד להשתחרר קצת". אותי המשפט הזה תמיד מצחיק, מכיוון שבתור מי שמתעסק בתרגול מדיטציה השאיפה "להשתחרר קצת" אכן כמעט תמיד עומדת לנגד עיני - אבל לך תסביר לחבר שלך שההגדרה שלך להשתחרר לא עוברת בהכרח דרך בר אפלולי וכמה כוסות בירה. מניסיון, זה לא ממש עובד.

ועם זאת, השיחות עם החבר שלי גרמו לי לא פעם לתהות האם אנשים רוחניים אכן לא יודעים כיצד ליהנות מהחיים. האם ייתכן שמרוב עיסוק במדיטציות מורכבות ופילוסופיות חיים הכנסנו את עצמנו למסלול של סיגוף עצמי חסר גבולות? האם ייתכן שכבר הגענו לנקודה שבא אפילו אם מתחשק לנו מדי פעם לצאת לבלות אנו נמנע זאת מעצמנו מתוך אמונה שמדובר בבזבוז זמן בלתי ראוי? יכול להיות שאני טועה, אולם התשובה שלי היא שלמרות שבחלק מהמקרים מאוד ייתכן שזהו אכן המצב, אני לא חושב שזה בהכרח חייב להיות כך. במילים אחרות, למרות שבהחלט ייתכן שיש אנשים שהולכים בדרך הרוחנית ורואים בהנאה נטל עודף ממנו יש להימנע כמעט בכל מחיר, אני מאמין שמרבית האנשים ההולכים בדרך הרוחנית מבינים כי בפני עצמה אין בהנאה שום דבר פסול וכי במובנים רבים היא יכולה ללמד אותנו שיעור על החיים לא פחות חשוב מזה הנלמד על כרית המדיטציה. ולמרות זאת, ולפחות כלפי חוץ, אין מנוס מלהודות כי לעיתים קרובות אכן נדמה כי אנשים רוחניים נוטים לצאת לבלות הרבה פחות מאחיהם מבוססי החומר. האם אם כן אין כאן סתירה? לדעתי לא ממש.

הסיבה, כך לפחות אני מאמין, שיש סבירות נמוכה יותר שנפגוש אנשים רוחניים מבלים בחוצות העיר ועל רחבות הריקודים אינה נובעת מכך שאנשים רוחניים אינם רוצים לבלות, אלא מכך שהתפיסה שלהם את מהות ההנאה היא תפיסה שונה במקצת משל רוב האנשים. לטעמי העובדה כי תפיסת ההנאה של אנשים רוחניים הנה שונה, לפחות בחלק מהמקרים, מזו של שאר האוכלוסייה אינה מפתיעה במיוחד בהתחשב בכך שמטרת התרגול הרוחני היא להוביל את האדם לשינוי תפיסתי בדרך בה הוא רואה את העולם. כיצד אם כן שינוי תפיסתי זה מוביל את האדם הרוחני לשנות את הבנתו את מהות ההנאה? למרות שמדובר ללא ספק בהכללה גסה במאמר זה אבקש לשרטט מספר קווים לדמותה של ההנאה  הרוחנית.

***

אחד המאפיינים של האדם הרוחני הוא שבמקום ליהנות ממה שהוא עושה הוא לומד פעמים רבות ליהנות דווקא ממה שהוא לא עושה. כך, בעוד שאצל האדם החומרי השתרשה התפיסה לפיה הנאה היא כמעט תמיד פועל יוצא של עשייה, אצל האדם הרוחני קיימת התפיסה ההפוכה לפיה לא רק שהעשייה אינה בהכרח תורמת להנאה, אלא במקרים רבים היא דווקא פוגמת בה. מהיכן נובע הפער הזה בין האדם החומרי לאדם הרוחני? האדם החומרי, אשר פועל פעמים רבות ללא כל מודעות למתרחש בתוך נפשו, מגיע אל העולם מתוך תחושה קיומית של מחסור ולכן הוא דן את עצמו לחיים של חיפוש אובססיבי אחר גירויים חיצוניים אשר מטרתם להסיר ממנו, לפחות לזמן מה, את הנטל של אותה תחושה מעיקה. זאת היא הסיבה שאחד ממשפט המפתח בשיח של האדם החומרי הוא המשפט "נו, אז מה עושים היום?", משפט אשר יוצא מנקודת ההנחה שהעשייה היא חלק בלתי נפרד ממהות הקיום. האדם הרוחני, לעומת זאת, לומד במהלך עבודתו הרוחנית להפנות את אור הזרקורים לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים, מה שמאפשר לו ליצור מגע עם אותה תחושה מעיקה של מחסור וכך עם הזמן גם להתגבר עליה. בהיותו חופשי משליטתה של תחושת המחסור הפנימית יכול האדם הרוחני לחזור לעולם מתוך עמדה של שלמות עצמית ואיזון. כך קורה שלא רק שהאדם הרוחני לא חש שעליו לעשות משהו על מנת שיוכל ליהנות, אלא שפעמים רבות הוא חש שעצם העשייה יכולה רק לפגוע בתחושת ההנאה שלו.

אם אקח את עצמי בתור דוגמא, הרי שלעיתים קרובות קורה לי שאני יושב בבית מתוך תחושה של סיפוק ולפתע מתקשר אלי חבר ומציע לי לצאת לבלות בעיר הגדולה. כעת, מכיוון שאני גר די רחוק מהעיר הגדולה אני מתחיל לחשוב: לצאת עם החבר פירושו ללכת להתקלח, להתגלח, להתלבש, להסתרק, להיכנס למכונית, לנסוע חצי שעה, לחפש חנייה, לשלם עבור חנייה, לעמוד בתור למקום הבילוי, לשלם עבור מקום הבילוי, להימצא בחברה של אנשים שאני לא מכיר ובמרבית המקרים גם לא מוקיר, לעזוב את מקום הבילוי, לנסוע חזרה הביתה עוד חצי שעה, ובסוף כל הטרטור הזה למצוא את עצמי יושב בדיוק באותה הכורסא בה ישבתי לפני שהסכמתי לצאת לאותו הבילוי. כמובן שאני מקצין קצת את הדברים, ומפעם לפעם אני בהחלט נהנה לצאת ולבלות עם חברים, אבל באופן כללי מאז שלמדתי לראות את הריקנות והזמניות של עולם התופעות אני הרבה פחות נלהב מלהשקיע מאמצים אקטיביים בלרדוף אחר עולם שבמובנים רבים נתפס על ידי כעולם חלום. כן, אכלתי עד היום בכמעט אלף מסעדות, אולם כל הארוחות שאכלתי נעלמו להן זה מכבר כאילו מעולם לא היו. האם עלי, אם כן, ללכת ולרדוף אחר הארוחה האלף ואחת מתוך תקווה שדווקא היא תגרום לי בדרך כלשהי לחוות את חווית האושר המיוחל? בוודאי שלא. אין זאת אומרת כמובן שעלי ללכת לקיצוניות השנייה של הימנעות מכל פעילות וכל הנאה, אולם האשליה לפיה פעילות חיצונית כלשהי יכולה להפוך אותי לאדם מאושר כבר אינה משטה בי.

מעבר לכך שהאדם הרוחני לומד לעיתים קרובות ליהנות יותר ממה שהוא לא עושה מאשר ממה שהוא עושה, הוא לומד גם ליהנות ממה שאין לו לא פחות ממה שיש לו. בחברה הצרכנית בה אנו חיים זה מן הסתם נשמע מאוד מוזר שאדם יכול ליהנות ממה שאין לו לא פחות ממה שיש לו, אולם פעמים רבות זהו אכן המצב. הסיבה לכך היא שלמרות שמוצרי צריכה שונים אכן יכולים לשפר משמעותית את איכות חיינו הבעלות עליהם גובה מאיתנו מחיר יקר גם מעבר למחירם הכלכלי. גם אם נתעלם לרגע מהעובדה שכל מוצר שאנו רוכשים יכול להישבר, להיגנב, להתקלקל, או סתם לצאת מהאופנה, ולכן הוא תמיד צפוי לגרום לנו לפחות למידה מסוימת של עוגמת נפש, וגם אם נתעלם מכך שמרבית המוצרים שאנו רוכשים דורשים לפחות רמה מסוימת של תחזוקה, ולכן הם תמיד קושרים אותנו אליהם, עצם התפיסה שלנו את עצמנו ראשית כל בתור צרכנים ורק לאחר מכן (אם בכלל) בתור בני אדם מעוותת את חווית הקיום שלנו עיוות נוראי. עיוות זה פוגע בנו לא רק מכיוון שהוא מרדד את חיינו וכולא אותנו בתוך משבצת חומרית צרה, אלא מכיוון שהוא מונע מאיתנו מלממש ואף מלהכיר בצרכינו הרוחניים. כפי שכתב פעם שפינוזה "כל האובייקטים בהם חושק ההמון לא רק שאינם מביאים מזור שנוטה לשמר את הקיום, אלא הם משמשים בתור מכשולים המובילים לעיתים קרובות למוות של אלו אשר שולטים בהם, ותמיד למוות של אלו אשר נשלטים על ידם".

אישית אחת התקופות המאושרות בחיי הייתה כאשר ישבתי במשך מספר שבועות בחדר קטן בהודו כאשר כל מוצרי הצריכה שהיו מסביבי היו מיטה, שולחן, כיסא, ספר ונר. נכון אומנם שממבט ראשון אותו החדר נראה לי בתחילה ריק מאוד, אולם עם חלוף הזמן גיליתי כי החדר הריק היה דווקא מלא עד להתפקע, רק שבמקום להיות מלא במוצרי צריכה הוא היה מלא במרחב לצמיחה. ואומנם, לאחר מספר שבועות של עבודה פנימית רצינית, חזרתי לארץ לחדר עם מחשב, מזגן, טלפון, פלאפון, רדיו, וטלוויזיה, ופתאום לא יכולתי למצוא את עצמי שוב.

האדם הרוחני, אם כן, יכול להפיק הנאה מרובה הן מהעדר העשייה והן מהעדר הבעלות, אולם ההנאה המשמעותית ביותר שהוא יכול להפיק נובעת דווקא מהעדר החרטה. העדר החרטה היא הנאה אשר מאפיינת לא רק את האדם הרוחני אלא כל אדם אשר חי חיים מוסריים, אולם מכיוון שהחיים רוחניים אמיתיים תמיד ידרשו מחויבות מוסרית עמוקה העדר החרטה היא אחד המאפיינים הנפוצים ביותר שלהם. הסיבה שהעדר החרטה מספקת לנו הנאה כל כך עמוקה נובעת מכך שכאשר אנו פועלים באופן לא מוסרי ההנאה שאנו חווים מפעולה לא מוסרית היא הנאה רגעית אולם החרטה עליה היא חרטה נצחית. לעומת זאת, כאשר אנו פועלים באופן מוסרי אנו אולי מפסידים פה ושם הנאות רגעיות, אולם הנאת העדר החרטה נותרת מוטבעת אצלנו בתודעה לנצח. כך לדוגמה, כאשר אנו הולכים ברחוב ומוצאים ארנק מלא בכסף לקיחת הכסף יכולה לספק לנו מגוון של הנאות רגעיות, אולם כולן, במוקדם או במאוחר, יחלפו להן. החרטה, לעומת זאת, תוותר איתנו לעד. בהקשר זה מומלץ להיזכר בציטוט המפורסם של מארק טווין אשר אמר: "תמיד אמור את אמת. בדרך זו לעולם לא תאלץ להתאמץ לזכור את שכבר אמרת". על אותו משקל, ההמלצה לאדם הרוחני צפויה להיות "תמיד עשה מעשים טובים. בדרך זו לעולם לא תאלץ לחיות בחרטה על העבר או בפחדים מהעתיד". ואמנם, כאשר אנו לומדים לחיות חיים מוסרים בלי חרטה על העבר ובלי פחדים מהעתיד אנו מגלים כי ההנאה הגדולה ביותר של האדם נובעת מעצם יכולתו להיות נוכח ברגע הזה. מעבר לכך לא דרוש לו דבר.