ב"ה חברה נכבדה – "בילבית-גינגית" או בשמה: מלכה – שלחה לי באימייל הפרטי את הדבר הבא וחשבתי להוסיף על דבריה מדברי חז"ל וליצור פוסט משותף, הנה הוא לפניכם: בדרך של פראפרזה למימרתו של דקארט האומרת: "אני חושב על כן אני חי", נוכל לאמור: "אני שמח, על כן אני חי". זוהי שמחה של "בראשית ברא אלוקים" (הפסוק הראשון בתורה) בה באה לראשונה לידי ביטוי חדוות היצירה ההיולית, הבראשיתית של אדם ועולם. שמחת הבורא בברואיו ושמחת הנבראים בבוראם ועל הבראם. אין היא מותנית בגורמים מזמנים דווקא ואף אינה דועכת בעתות מצור ומצוק, כאב ועוגמה, בצד היותה מוקד השראה היא מוקד לעוז ולתעצומות נפש, לגבורה - זאת השמחה. בברכה מלכה.
הקב"ה שינה את שמו של יעקב אבינו עליו-השלום ל"ישראל", והתורה הקדושה אומרת: וַיּאמֶר לוֹ אֱלֹהִי"ם שִׁמְךָ יַעֲקב, לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל (בראשית לה, י). למרות זאת אנו מוצאים לאחר מכן שיעקב נקרא בתורה לפעמים "יעקב" ולפעמים "ישראל", אע"פ שהקב"ה אמר: לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. ה"אורח חיים" הקדוש, בתחילת פרשת ויחי, מסביר את העניין, וכך הוא כותב: "להיות שענף המושכל אשר נתעצם [התאמץ] יעקב להשיגו שבאמצעותו בשם ישראל יתכנה [ולא בשם יעקב] היא בחינת קדוּשה עליונה, ותמצַא כי המין המאושר ההיא [שהוא מי שזכה לבחינה הקדושה עליונה, בחינת ישראל] ימאס לבחינת הדאגה והעיצבון והשפלות, כי [בחינת ישראל] ממקום השמחה והמנוחה והגדולה באה". והיה לאות בין עיניך [כאן מביא ה"אורח חיים" "אות", כלומר ראיה, לדבריו], יום שבת למנוחה אשר צִוה ה' את בני ישראל, [ומדוע ציוה ה' את בני ישראל על יום מנוחה בשבת קודש?] והוא לטעם נשמה יתירה [המתווספת ליהודי בשבת קודש], ולצד שממקום עליון באה [הנשמה היתרה], יצו ה' להרחיק היגון והכעס ולקרוא לשבת עונג [כמו שנאמר: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת ענֶג. ישעיה נח, יג]. והן הדברים עצמם נאמרים ביעקב, בהשגתו שם עליון [ישראל], השם [ישראל] יגיד כי צוה ה' אִתו את הנשמה העליונה, בעלת שם זה של ישראל, ומשכנה בו הוא כל זמן שאין שם עצבון, וענף הנגדי קצת לשמחה ולשלמות הקדושה והטהרה [כלומר, הנשמה העליונה המכונה "ישראל", תשכון בו רק כשיהיה בשמחה], ובהעדר כן [כשלא יהיה בשמחה] "וינפש", יוצאה ממנו [הנשמה העליונה המכונה "ישראל"], כיציאת נשמה יתירה של יום שבת [במוצאי שבת], ובאותו זמן [כשלא יהיה בשמחה, ויצאה ממנו בחינת "ישראל"] לא יקרא לו "ישראל" כי [הנשמה העליונה שהיא] בעלת השם [ישראל] הלכה לה ואינה, אז ויקרא שמו יעקב [שהיא בחינה פחותה מבחינת "ישראל"], ותשוב עוד [שוב] הנשמה ההיא [בעלת השם "ישראל"] באמצעות הכנת והצעת המוכן [כשיחזור להיות בשמחה,] כהשבת נשמה יתירה בכל שבת ושבת [כמו שהנשמה היתרה שבה בכל שבת ושבת], באמצעות הכנת יום המקודש [באמצעות הכנה, למי שמכין את עצמו לכך בששת ימי השבוע], ובזה תלך לבטח להשכיל טעם בכל מקום אשר בשם "יעקב" יתכנה הוא לסיבה אשר יארע שם דבר מבחינת העצב והיגון". בהמשך דבריו מביא ה"אורח חיים" הקדוש קצת מהמקומות שישראל נקרא "יעקב" ולא ישראל, ומוכיח, אחד לאחד, שהיה שם עצב. אביא מדבריו, לדוגמא, מקום אחד: "בזמן מיתת רחל נקרא שמו "יעקב" דכתיב (לעיל לה, כ) וַיַּצֵּב יַעֲקב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָה, ואחר ששַלמו [שהושלמו] ימי העצב קרא ה' שמו "ישראל" דכתיב וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל (שם פסוק כא) בִּשְׁכּן "יִשְׂרָאֵל" (שם פסוק כב)". ה"אורח חיים" הקדוש מסיים את דבריו במשפט זה: "וכל זה הוא דרך פשט, ויש דברים בגו כפי רוחניות הדברים, והמשכיל יבין".
|