שמחתי לעמוד לשירותך, שיהייה לך יום נפלא!

מוקדש לכל האומנים בנפשם שעדיין עובדים בשירות לקוחות מכל סוג שהוא למען פרנסתם.

כן, זהו המשפט שאני צריכה להגיד למען פרנסתי אינספור פעמים ביום, וכמובן לחייך, כי החיוך מורגש בצידו השני של הקו.
איזה בולשיט!!!
הכי מצחיק להגיד את המשפט הזה אחרי שמישהו קלל את כל הכדור הארץ ואחותו, איים לשרוף לך את הבית ואיחל לך איחולים לא מי יודע מה לבבים...
אבל נוהל זה נוהל ואין מה לעשות... "שמחתי לעמוד לשירותך, שיהייה לך יום מקסים", ואז איך שהוא מתנתק ויש לך את השמונה שניות שנותנים לך
לנשום בין שיחה לשיחה, אז אתה מקלל חזרה את כל היקום ואת כל האחיות שלו בכל השפות שאתה מכיר... ושוב צליל שמטריף לך את המוח: תוווות..
אתה מלביש חיוך מזויף, מלווה בטעם מר ואדרנלין שעדיין מפמפם לך את הדם מהשיחה הקודמת... ואתה מתחיל : XXX לשירותכם, מדבר XXX צהריים טובים :)...

אז מה באמת גורם לנו להמשיך בצורה כל כך מתמדת לשקר לעצמינו ולשלל האנשים שעוברים לנו במדונה?
הרי המשכורת זוועתית, עדיף כבר לעשות בייביסיטר או לנקות בתים מהבחינה הזאת. וגם היחס לא משהו- בהתחלה אומרים לך בקורס :"תתנו שירות מכל הלב, כל לקוח הוא מיוחד, כמה שתהיו יותר קשובים לצרכיו כך יתקשר אלינו פחות..." ועוד זיבולים נחמדים מאיזו לאלאלנד, בה כולם יפי נפש סבלניים ואצילים. ואז אתה מגיע למוקד, נותנים לך שבוע ככה להתאקלם, מחייכים לך האחמ"שים, המנהלים, הנציגים הבכירים... ואז... ואז.. ואז אתה ללא
שום התראה מוקדמת נכנס לסוג של טרור נפשי, לאונס קבוצתי במימדי ענק, כאשר נפשך העדינה נופלת קרבן לזוהמה הזו. ואתה מנסה לשמור על ציפור הנפש בכל הדרכים הכי יצירתיות. פתעום אתה מתחיל לגלות בעצמך צדדים אגרסיביים, לפתע אתה קולט את עצמך מגמגם תוך כדי שיחה, נגנב מעצם העובדה ומגמגם עוד יותר, אתה מתחיל לקלל, להוציא עצבים גם על אנשים שלא קשורים כלל וכלל לעצבים האלה, ועוד מיליון דברים "נפלאים" שנחשפים
מול מבטך ההלום.
והלחץ! הלחץ רק הולך וגובר.
האחמשיה לא מפסיקה לטרפד אותך על אורך השיחות ועל אורך התיעודים של השיחות המעצבנות האלה, המנהלת לא מפסיקה לאיים בשיחות שימוע על
אחוז העדרות הגבוה, דווקא באותו יום שאתה נהייה חולה מת עם חום 40 וחייב להשאר בבית. כמובן זה מרתיח לה את הדם, היא יוצאת בהצהרה מפחידה כזאת של :"השבוע נבצע שיחות שימוע! והפעם ללא פשרות!", ועוד אחרי ההצהרה היא מנסה להוציא ממך לפחות 4 שעות נוכחות יום למחרת, עם עטימות
מוחלטת בנוגע לעובדה שאתה בקושי נושם, ולא מדבר בטלפון אפילו עם החברים שלך כבר במשך 4 ימים.
עכשיו אתה יושב בבית, חולה, ביום הרביעי למחלה מצליח להקים את עצמך ולהדליק מחשב. נכנס לפייסבוק, ומגלה שאף אחד מה"חברים" שלך לא הבחין
בהעדרותך למשך כמה ימים. פתאום אתה שוב נזכר בעבודה שלך, במשפט הזה שתקוע לך בראש, וחושב "לכל הרוחות! עם אנשים זרים אני מדבר
בנחמדות, שאותה איני מפגין כלפי החברים שלי!" מה זה אומר עלי? האם אני מוכן להיות נחמד רק בתמורת משכורת מינימום? או שזה בסדר לא תמיד
להיות נחמד עם החברים, כי הם גם ככה אוהבים אותי...?
אתה חושב מה אתה הולך לעשות הלאה עם העבודה המזורגגת הזאת... האם תמשיך? האם תלך לחפש עבודה מזורגגת אחרת, ותנסה שוב לשכנע את
עצמך שזה טוב עבורך, שזה נותן לך יציבות, שבסופו של דבר אתה הרי חייב להתפרנס ולשרוד.
מדי פעם מבצבץ בתוכך קול חוכמה חרישי שמזכיר לך שלא נולדת לסבול בעולם הזה, שיש לך כישרונות מיוחדים, שאתה אומן ואתה חייב להתחיל לממש
את המתנות שלך. אתה כבר הגעתה לשלב שבו אתה מסכים עם הקול הזה, אך אתה עדיין לא מבין איך? איך עושים את זה? איך אתה אמור לממש את הכישרונות שלך ולהתפרנס מזה בעולם שאתה רואה מסביבך? אז תיאורטית אתה מבין, ואתה מוכן לקבל את הגישה הזאת, יחד עם זאת, מה לגבי הביצוע? אילו רק הייה מישהו מראה לך, נותן לך להציץ אפילו עם עין אחת, לאיך עושים את זה, הייתה קולט את העניין ומיישם אותו בחייך... אך זו רק
פנטזיה צתוקה שמחממת את הלב בתקווה.
ועד אז, אתה נותן להם לאנוס את הנפש שלך עם משפטי מפתח מזויפים, נותן להם לכבול אותך באזיקים ובוכה בלב כל לילה, מבקש תובנה שתסדר לך את מה שאתה עדיין מפספס, כדי שתוכל להתפרנס בכבוד, ממה שאתה באמת אוהב לעשות.