הקזינו, קו 5, שירוקו וקולוסאום, הצלם קורבמן, הילד הראשון של "אחוזת בית" ולקינוח אייבי נתן והספינה...מושגים אלו ואחרים, מרכיבים את אלבום המזכרת הזה הבנוי לפי סדר האלף-בית (למושגים נוספים לחצו על התגית תל אביב מצד שמאל). פסיפס הערכים מדלג בלי הפסקה, מנושא לנושא, ממושג למושג, כך שבסופו של דבר מרכיב 100 ערכים ומפצח (אולי:) את הגנום העירוני

מאת ארן הרשלג   

בצילום: תיק עם הדפס של דיזנגוף פינת פרישמן, בעיצובה של איילה פרוינדליך, צילום יהודית הופמן

צ

צוותא

פנתיאון תיאטרלי מקומי שהמילה הראשונה שמתכתבת איתו היא, צניעות- אולי בגלל שהיה יציר כפיו של "השומר הצעיר" ואולי בגלל שההוגה שעמד מאחוריו היה, המשורר אברהם שלונסקי. בכל מקרה, עלייתו לקרקע תחת השם "המרכז לתרבות מתקדמת", העיד על אופיו הקשוח והמרחיק לכת של המקום ואולי הסיבה העיקרית להישרדותו. אופיו המרדני והאינטלקטואלי, שנבע מאידיאולוגיה וממימון מפלגתי (בשנים הראשונות) נתן רוח גבית לתרבות הישראלית, אך נתן גם במה לאמנים בתחילת דרכן ולמופעים נון-קונפורמיסטיים, אשר ביטאו את השוליים בעלי האמירה העמוקה. המעבר למשכן באבן גבירול בשנת 1973, עשה למקום רק טוב ולמרות היותו תת-קרקעי, המשיך למשוך אליו קהל רב, עם 120 אירועים בחודש, הכוללים הופעות מוזיקה, תיאטרון ובידור.   

צלם תל אביבי אחר

נתחיל מהסוף. שמעון קורבמן היה צלם חובב, שחי בדלות נוראה, המעידה על הצורה שבה אגדות יכולות לחיות. לאחר מותו בגיל תשעים, התגלו בדירתו מצלמת אוטוגרפיק ו-23 קופסאות קרטון עם אלפי תשלילים, המנציחים את תל אביב מינקותה. לאחר שהחומרים עברו קיטלוג עמוק וניפוי, הועלתה תערוכה תחת השם "שנות התמימות", ובהמשך "קורבמן - צלם תל אביבי אחר, 1936-1919". למרות שקורבמן היה צלם חובב, שלא התפרנס מהצילום למחייתו, הוא זכה להכרה ציבורית ולהוקרה על ייחודיותו בנוף התל אביבי. דווקא משום שצילם להנאתו, חדוות הצילום שבערה בו, הניעה אותו לתעד ולהציג סוג שונה של מראות ותמונות. יתרון זה הניע אותו לא לצלם אירועים חדשותיים, אלא דווקא תמונות מחיי התרבות והפנאי, משחקי כדורגל ואת החיים הפשוטים של התושבים. 

צאצאים

פעם כשתל אביב היתה קטנה באמת, כל אירוע משפחתי היה נחגג עם כולם. כך גם לגבי הילדים הראשונים שנולדו למייסדים. הילד הראשון של "אחוזת בית", היה ילדם של יחזקאל ורחל למשפחת סוכובולסקי-דנין. הצאצא כונה "הבן הבכור של תל אביב", והוא נולד בבית המשפחה בקרן הרחובות ליליינבלום 24-הרצל, ב-31 לינואר 1910 ושמו בישראל היה אהרון. מלבד הישג זה לזכות המשפחה ייסדה את ספריית "שערי ציון" והקימה את הגן העברי הראשון והקפידה להנהיג שפה עברית בין כתלי הבית, שהוקפד כי יבנה בעבודה עברית למהדרין.  

צינה דיזנגוף

מי שהיתה רעייתו של ראש העירייה הראשון וזכתה לכיכר רשמית ולמוזיאון מהולל על שמה. אבל צינה לא היתה רק אישתו של, אלא ליוותה את הקמת תל אביב מהיום הראשון, כאחת מחמשת משפחות המייסדים. לאחר מותה ב-1930 הפך מאיר דיזנגוף את ביתם למוזיאון, והקדיש אותו לצינה שאהבה ועסקה באמנות, ואף דחפה לכך שתל אביב תהיה בירת התרבות של ארץ ישראל. את היצירות למוזיאון, רכש מכספו ואף קיבל כתרומה מהציירים, והציג אותם תוך שהוא מקים למעשה את היסודות ל"מוזיאון תל אביב לאמנות". 

ק

קו 5

עד שהגיעו חברי להקת "משינה" והסבו את תשומת הלב לאוטובוס, שהיה העורק הראשי של העיר, כולם התייחסו אליו בשוויון נפש. אין עוד אייקון תחבורתי כל כך עמוק כמו האוטובוס הוותיק הזה, שחונק את העיר מצפונה למערבה, מבתר את דיזנגוף, עולה ברוטשילד וגומר בתחנה המרכזית. כמעט כל תייר שישאל אתכם איך מגיעים לכאן או לשם, תוכלו לענות לו "עלה על קו 5". בעבר הרחוק, כשהבינו את תרומתו הבלתי מסויגת, הרכיבו אותו כך שיהיה מצויד בשלוש דלתות. העלייה הותרה אך ורק מהדלת האחורית שהשמיעה רעש של "סיפולוקס", ושם היתה העמדה של שולית הנהג. אותו שוליה היה למעשה הכרטיסן, שמכר את כרטיס האוטובוס, כשעל בהונו היה מין גומי מסוקס, שאיתו תלש את הכרטיסים.  

קו הרקיע

"אחוזת בית" הוקמה כבתי קומה ולאחר מכן התירו לבנות קומה נוספת בכל בית (בית ויס) ואפילו שתי קומות (בית דיזנגוף). בתכנית גדס כבר נבנו בתים של שלוש קומות ובמקרים מסוימים גם ארבע קומות. מכיוון שהשמיים הם הגבול, החלה בשנות התשעים בנייה לגובה, שכל ראש עירייה חדש משכלל ופורץ את גבול הטעם הטוב. אמנם תל אביב היא עיר ומטרופולין, אך היא גם עיר הגירה לסטודנטים שהופכים אותה ל"עיר ללא הפסקה". גורדי השחקים שנבנים עבור טייקונים שגרים בפנטהאוז שלהם חודש בשנה, מעצימים את שווי הנכס ברדיוס האזורי וכך גם את שכר הדירה. תל אביב זקוקה לגורדי שחקים, אך במידה וביחסיות שקולה, בלי הדם הצעיר שיסתובב בין דרך נמיר לרחוב הירקון, תל  אביב תהיה סתם עוד עיירה.  

קול השלום

"עם שקיעת החמה תפסיק תחנת קול השלום את שידוריה למשך 30 שניות, לזכר קורבנות האלימות באזורינו ובעולם כולו". "ספינת השלום", שייטה (למרות שרוב זמנה עגנה לתיקונים) ממש מול חוף גורדון. היתה זו ספינת החלומות של אייבי נתן, שהיה לא רק פעיל שלום ובעל ספינה רעועה, אלא גם בוהמיין ובעל מסעדת "קליפורניה" בעברו. ב-2007 העירייה החליטה להנציח את פועלו ותרומתו, והציבה לוח עם הכיתוב הבא: "5 ק"מ מן החוף הזה, עגנה ספינת "קול השלום" של אייבי נתן ושידרה קולות של שלום, דו קיום ואהבה". ללוח מצורף כפתור, שבלחיצה עליו ניתן לשמוע את אייבי נתן מדקלם את מימרותיו הידועות על השלום והאלימות. 

קולוסאום

היתה זו שנה טובה למועדונים התל אביביים. מכל עבר החלו להיפתח מועדונים (ראה גם "דן", "שירוקו", "ליקוויד" ו"פינגווין"), ששינו את מפת הבילויים מקצה לקצה. קולוסאום שנפתח ב-1982 בכיכר אתרים בבעלות סמי הירש ובעיצובו של האדריכל ישראל גודוביץ', כיוון לקהל נורמטיבי שהתחבר לגל החדש אבל גם לפופ עשיר סינתיסייזרים כמו "ניו אורדר". המבנה המעוגל העניק רמת סאונד גבוהה והלייזר הירוק שהחל להופיע בעולם, הובאו לקולוסאום וריגשו את הקהל. אבל יותר מכל ריגשה את הבליין הממוצע, הזמרת גרייס ג'ונס התמירה, שהגיעה על מנת לפתוח רשמית את המועדון היומרני.  

קזינו גלי אביב

שם יומרני למדי לבית קפה בוהמייני, ששכן על טיילת הרברט סמואל בסמוך לבניין האופרה החל משנת 1922. להפתעת כולם לא היו שם ז'יטונים או מכונות מזל, אלא בית קפה המשקיף אל הים ומקיים מדי פעם ערבי ריקודים. הבניין בסגנון האקלקטי שהיו בו שלושה מפלסים, עוצב על ידי יהודה מגידוביץ', בצמוד למרחצאות המפורסמות. משום מה האטרקציה הייחודית בנוף התל אביבי, לא הניבה רווחים נאים והמקום עבר מיד ליד, עד אשר בא אל סופו בשנת 1936. אך לא היה זה עדיין הסוף של המקום. ב-1939 הוציאה העירייה על המקום חוזה, והחליטה לפוצץ את המקום שהפך להיות מסוכן לציבור.  

קיוסק

מיומה הראשון היתה "אחוזת בית", מקום שחיים את החיים מחוץ לבית. זו הסיבה שכבר בשנת 1910, הוקם על שדרות רוטשילד ה"קיוסק" המפורסם שנקלט בעין המצלמות של מתעדי התקופה. הקיוסק שתוכנן על ידי יוסף ברסקי ועוצב בצורת משושה, היה עשוי עץ והיה בבעלות הועד העירוני. גודלו לא עלה על 4 מטר רבוע, ובמקום נמכרו משקאות קלים בלבד, או בשמו המקורי "גזוז". אט אט הוא הפך לחלק מהנוף העירוני, ובעקבותיו נבנו עוד שני קיוסקים כדוגמתו, שהאחרון שבהם כבר נבנה מבטון.   

ר

ראשי עירייה

עם כל מאה שנותיה התוססות, הנפיקה העירייה רק תשעה ראשי עירייה, כולל רון חולדאי המכהן כעת. היציבות הזו, יצרה המשכיות ורציפות שלטונית שהביאה לפיתוח והשלמת פרויקטים של העומדים בראשה. מאיר דיזנגוף כיהן בשנים 1922-1925 וגם בשנים 1928-1936; דוד בלוך כיהן בשנים 1926-1928; ישראל רוקח בשנים 1936-1952; חיים לבנון כיהן בשנים 1953-1959; מרדכי נמיר כיהן בשנים 1959-1969; יהושע רבינוביץ' כיהן בשנים 1969-1974; שלמה להט כיהן בשנים 1974-1993; רוני מילוא בשנים 1993-1988. מקרה לא נעים אירע למשה שלוש, שנבחר לראש עירייה לאחר מותו של מאיר דיזנגוף. לדאבון ליבו הנציב העליון הבריטי, החליט לטרפד את המינוי ולא לאשר את מינויו, ושלוש כיהן בתפקיד עשרה ימים בלבד.  

רדינג

אייקון צורני שמופיע לא מעט כסמל האלטרנטיבי של העיר. למרות התדמית השלילית שלו, רדינג אינו עובד באופן מלא כבר שנים רבות. הכל התחיל עם פנחס רוטנברג, שהציע את המהפכה החשמלית לפרנסי העיר והביא להארת תל אביב כבר ב-1923. התחנה נבנתה בסגנון "הבינלאומי", ופעילותה נחנכה ב-1938, בהפקת 24 מגה ואט. המיקום שנבחר, בסמוך לשפך הירקון והמפגש עם הים, נועד לקרר את חום הטורבינות הרב שנבע מהן. המרקיז רדינג שעליו קרויה התחנה היה פוליטיקאי בריטי שתמך בחזון הציוני ותמך בהקמת תחנת החשמל בישראל.   

רחוב אורבני

המצאת הרחוב שייכת כנראה לרומאים, שהקפידו לסלול רחובות שיפארו את ערי הפוליס שלהם, ויבדילו בין מקום עיקרי, ובין אזורים שוליים. הרחוב התל אביבי היום, הוא בודד וגלמוד ואת המשבר הראשון שלו הוא חטף באמצע שנות השמונים, עם המצאת הקניון. איש לא צפה, כי הקניון ישאב לקרבו חנויות ועסקים, שבמשך שנים התקיימו מהמפגש האקראי שבין "השילוש הקדוש"-הרחוב, הקונה והמוכר. בתל אביב התרוקנו הצירים הראשיים מחנויות הביגוד והאפנה (בעיקר חנויות רשת), אשר נדדו לתוך "בולעני" המלט על פי צו האפנה. בעוד הרחוב הוא ספונטני ומייצר גחמות ללא יד מכוונת כמו מופעי רחוב, ליצנים, מחאות והפגנות פוליטיות, נגני רחוב ואפילו קבצנים מזמרים, הקניון הוא מדינה בתוך מדינה, שנותן ביטוי אך ורק אם הוא מייצר עבור בעליו כסף. מסקנה? חיזרו לרחוב, הצביעו ברגליים, טיילו, בלו, קנו-ותרוויחו שעה של עונג. 

רוטשילד

השדרה ובתי "העיר הלבנה", הם הסיפור והחוויה של תל אביב מראשיתה ועד היום. משוררים כתבו עליה, סופרים הזכירו אותה וזמרים הללו את שמה. המרחבים האינסופיים של השדרה והמובלעת הטבעית שבמרכזה, מזכירים תמיד את ה"בולוורד" המפותח שבאירופה. שדרות רוטשילד מהווה את העורק התרבותי-כלכלי הכי חשוב בעיר, ואכן רחוב זה ריכז אצלו מאז ומתמיד את מרבית ההתרחשות האורבאנית. בתחילת הדרך היה זה המקום המשוער שבו נערכה "הגרלת הצדפים", לאחר מכן הוקם הקיוסק הראשון שניצב על פינת רחוב הרצל, ולאחר מכן נבנו בו בתי הבאוהאוס בסגנון הבינלאומי, מגדל המים הראשון, בית העירייה, ביתו של מאיר דיזנגוף שבו הוכרז על הקמת המדינה ובקצה השדרה נחנך "היכל התרבות" ובניין תיאטרון "הבימה", שעובר בימים אלה מתיחת פנים לאורך ולרוחב. 

ריצת מרתון

לכבוד חגיגות המאה לאחר הפסקה של 14 שנה, חודש "מרתון תל אביב" לאורך 42,195 מטרים של אספלט משובח, באפריל השנה. כמו בניו-יורק ובמדינות רבות באירופה, גם כאן מדובר במבצע לוגיסטי המשבית את הערים המרכזיות, אך בונה להם אופי. כנראה ש- 10,000 המשתתפים שהתחרו בכל המקצים, לא הולכים ברגל והמרתון הוכתר בסופו של דבר בהצלחה. הריצה מחברת בין חובבנים למקצוענים, וחולשת על פני רחובות מרכזיים בתל אביב ומסתיימת למרגלות הטיילת בגן צ'רלס קלור. דרך אגב, המנצח דניאל קיפצ'ומבה-קונס מקניה, השיג תוצאה של 02:38:06.