בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שאני סקרלט ג'והנסון.
התבוננתי במראה ודמותה הפיזית של סקרלט השתקפה ממול.
נו,ההיא,הבלונדה,כוכבת הקולנוע הנשית הענוגה, האישה הכי סקסית בעולם (לטעמי),עם העור הבוהק,הגוף המושלם והשיער הגולש.
מוזר,כי בתוכי נשארתי אני,אותה נשמה שמוכרת לי היטב מעל לשלושים שנה, אבל חיצונית הייתי היא.
בדמותה ממש. לא העתק שלה אלא המקור.
הפכתי לסקרלט ג'והנסון.
לא זו בלבד שזו חוויה שקשה לעכל אותה, מה שהתעלה על כל העניין היה שהלוקיישן היה יפן.
כן כן,התעוררתי ביפן,בבית המלון המפואר, שבו היא שהתה בזמן שהצטלמה לסרט "אבודים בטוקיו".
במהלך כל היום נאלצתי מתוקף היותי סקרלט לבלות בצילומים ממושכים על הסט,וזה לא היה קל בכלל,כי נכון שבתיכון הייתי במגמת תיאטרון ומשחק זה תחום שאינו זר לי,(מזל באמת),אבל היה מאד מייגע להעמיד פנים בפני כל הצוות שמכרכר סביבי ללא מנוח, ולהסתיר את העובדה שבתוכי נשארתי חן מישראל.
הכי מסוייט היה לצאת מחדר המלון אל החוץ,כשכל העולם מתבונן בי ובוחן כל תנועה וכל צעד ושעל שלי,נועצים בי מבטים מעריצים של יראת כבוד כאילו הייתי אלילה ולא בשר ודם כמותם.
לא היה לי רגע אחד פרטי,לבד,עם עצמי, פלאשים של מצלמות הפפרצי סינוורו אותי ללא הרף,כל הזמן חשתי את המבטים שלא הניחו לי לרגע להיות חסרת מודעות,נינוחה,טבעית.
גרוע עוד יותר היה כאשר חלקם ניגשו אליי והטרידו אותי בבקשות להצטלם איתם,מיליון יפנים ברחובות טוקיו שלא מכירים את המושג "גבולות המרחב האישי" עטים עליי ופשוט נוגעים בי משל הייתי חפץ השייך להם,ממששים אותי לוודא שאני אמיתית וקיימת,מלטפים את שערות הזהב שעל ראשי בפליאה,כאילו אינם זרים גמורים עבורי,פותחים עימי בשיחה,מחמיאים,מעבירים ביקורת וחוקרים אותי בשאלות אישיות.
הרגשתי שאני משתגעת.
שהכל סוגר עליי. רציתי לחזור לחדר במלון ולא לצאת יותר החוצה לעולם.
לא פשוט להיות סקרלט.
בקושי החזקתי מעמד עד הערב. ייחלתי לשקט,אבל הרעש רק התגבר. זה היה מתיש ברמות שטרם הכרתי כמותן.
הרגשתי מסוחררת. כולם נעצו בי מבטי קנאה, אבל הייתי אומללה וחשתי בדידות תהומית עקב אובדן הפרטיות שלי.
כל כך השתוקקתי לחופש המוכר שבאנונימיות.
כל שרציתי היה לחזור ולהיות אותה חן האלמונית,השייכת לעצמי בלבד ולחלוף ברחובות העיר כאחד האדם.
זו היתה יממה מאד מפרכת. מזל שלמחרת חזרתי לעצמי והתעוררתי "רגילה",אותה החן הישנה והטובה.
מאז אותה התנסות איומה, בכל פעם שאני רואה את סקרלט ג'והנסון, אני מחייכת ומרגישה בת מזל על שיש לה,לסקרלט, סיבה אחת לפחות לקנא בי.
היא יודעת היטב שיש לי בעלות על מה שהיה גם לה פעם מזמן,אבל איננו עוד. ולא ישוב לעולם.
ככה נראתי למשך יממה אחת |
לירוןקורל
בתגובה על שירותים ציבוריים
goodyear2016
בתגובה על ספיישל מעקבים : המדריך לנרדפת
goodyear2016
בתגובה על תראו משהו מדליק :)
תגובות (30)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
האם את חושבת שבלונדינית ?
עדיפה על שחורה?
לא ולא
והרשי לי להעלות את השיר שלך בקליפ
הייתה מתה להיות את.
היא, מה היא יודעת חוץ מלהיות יפה ולחייך. רק כותבים לה, מעמידים אותה מול מצלמה, אפילו כשהיא שרה זה לא המילים שלה. ספק אם יש לה באמת אישיות , במקומה באמת הייתי מעדיף להיות כל הזמן במרדף על פני רגע אינטימי לחשוב עם עצמי, כדי לא להיבהל מהדלות.
אבל אם לסייג קצת את החריפות, לפחות היא יודעת לבחור את הכותבים שלה. וגם לשיר, בהנחה שההפקה יודעת לכסות על מנעד קולי מינימלי. השיר הזה שכתב לה טום וויטס תמיד עושה משהו.
http://www.youtube.com/watch?v=USiLOQFW3X4
נ.ב. תישארי את
שמחתי לשכנע,אלון.
השתכנעתי
מעדיף את חן הישנה והטובה
ואולי ללילה אחד אפשר את..
אישה שנראית כמו סקרלט ג'והנסון באמת שנדיר לראות,
כי יש לה צירוף גדול של מרכיבים פיזיים שהרבה נשים היו משתוקקות להם וזה הון רציני.
אני כן,אני מודה שאני מקנאה בה על כך.
(זו היתה תשובה לשאלה שלך)
לגבי הסרט "לקום אתמול בבוקר" - אחד הסרטים שהכי אהובים עליי - פשוט סרט חכם,מקורי ומבריק מבחינת התסריט.
מומלץ בהחלט - אלף המלצות ושבחים.
אם הטרנספורמציה לסקרלט היתה מתרחשת דווקא ביום של הלופ ההיסטרי שלו בסרט,הייתי מתאבדת
וכן,מסכימה שהתרגום של שם הסרט לעברית כמו גם של "אבודים בטוקיו" -גורם לאיבוד המשמעות,
או כמו שאומר הביטוי - Lost in translation.
להתחפש לא יעזור לך כשיחטטו לך בזבל,יצלמו אותך בזויות לא מחמיאות (למשל כשאת אוכלת באופן לא אסטתי),ויכתבו שקרים על הבן שלך/בעלך.
לא תוכלי לאזן , כי יש דברים שהם מעבר לגבולות השליטה שלך.
ואני לא רוצה להחסד כאן - אילו היו מציעים לי להיראות כמו סקארלט,סנדי בר,יעל בר זוהר,בר רפאלי,פנלופה קרוז או מיליון כוכבות אחרות,הייתי מסכימה בחפץ לב,ולא הייתי מסרבת להיות בעלת ממון כמותן או לטובות הנאה של הנחות,לחיים מעניינים כמו שלהן,לעבוד עם אנשים יצירתיים ברמה יומיומית, ובעיקר להשפיע ולעצב דעת קהל.
אבל כשאני חושבת על החסרונות שמניתי בפוסט - אני מתמלאת בעתה ושמחה בחלקי.
בלב שלם ובכנות גמורה, ואני אומרת לך את זה לאחר מחשבה והירהור בנידון.
:-))))
LOL !
אתה שנון,אתה!
וזה מוצא חן בעיני
:-)
אודי,
(רק על מנת לחדד את הכוונה שלי והפרשנות שלי),
באופן כללי זה נכון מה שכתבת,אבל אני חתרתי לעניין אחר -
והוא הסיחרור הזה שכרוך בחשיפה.
הדגשתי את הצדדים השלילים והאפלים שמובילים את המפורסמים לאיבוד הדעת,לחוסר שיווי משקל,למגלומניה,להתמכרות לאהבה (שמתבטאת בכל מיני דרכים),לבדידות,לחוסר שפיות ולתחושה מאד קשה של בילבול,חשדנות והסתגרות.
זאת פשוט פיקציה אחת גדולה.
ראינו מה קרה לנסיכה דיאנה ש"היה לה הכל" בחיים - כבוד,מעמד,כסף וכדומה.
סרט יפיפה. כואב ויפה.
אני מניח שהמשכת להרגיש קצת כמוה גם אחר כך :)
ואלי גם לפני כן.
קצת?
בסרט אחר עם Bill Murray (השותף של סקרלט בטוקיו) Groundhog Day, הוא מתעורר שוב ושוב לבוקר של אותו יום. בארץ קראו לסרט "לקום אתמול בבוקר". תארי לעצמך שזה מה שהיה קורה לך דווקא ביום שהיית סקרלט?
גם הסרט הזה מומלץ (לא רק בגלל שמתרחש כולו ב-2.2 שהוא יום הולדתי) ויש הרבה מה ללמוד ממנו.
אגב, "אבודים בטוקיו" נקרא במקור Lost in translation. לטעמי, גם כאן אבד משהו כבר בתרגום השם :)
קודם כל, תמיד אפשר להתחפש :)
שנית, כנראה לא תדעי כמה זה כיף ואילו רווחים יש במפורסמות עד שלא תחווי את זה. אולי זה שווה הכול, כולל אובדן הפרטיות.
אני משערת שמפורסם שרוצה בכך, יכול לשחק על הסקאלה שבין פרטיות לחשיפה מוחלטת, ולאזן איך שמתאים לו.
שלישית, זה באמת עניין של אופי, מוטיבציה, ייעוד, אני יודעת....
את אומרת שאת קנאית לפרטיותך, אני גם כמוך, אבל גם יש בי המון ! אקסהיביציוניזם.
וכמעט שכחתי...היא גם שרה בכלל לא רע.
מודה לך על השיתוף, אפילו שקצת חבל לטעמי שלא השתדלת יותר
וקפצת לבקר, עם העור שלה וכל המסביבים :)
לצערי לא הבנתי את המשל והמסר. בינתיים התמונה השטחית מספיקה עבורי, סורי.
הדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר
עד שצריך להשקות אותו...
או לחילופין
שה"ברכות" של אחרים ישארו אצלם
כי עבורנו הן יכולות להיות קללות...
מאוד נהנתי
אודי
שחורתי,
אני מאמינה שהכל שאלה על כמה הרצון בוער ועז בנו,כי כפי ששלום חנוך כתב ואח"כ גם ביצע עם עם אריק איינשטיין (בשיר המובא באודיו),זה נכון שיש בכולנו איזה צורך בהכרה,אבל אם חושבים על זה - לטעמי מחיר התהילה הוא הרסני עד כדי שיגעון,ויש מספיק דוגמות על חוסר היכולת הזו להתמודד עם אהבת הקהל,עם ההתמכרות להצלחה וכו' - סתם בשליפה של כמה "משלנו" - דודו טופז,מייק ברנט,זוהר ארגוב,מבלי שהתייחסתי לאמנים מחו"ל.
זה ויתור עצום וכבד על העצמיות שלנו,ואני אדם שמאד קנאי לפרטיותי,כך שאצלי הפחד מהאובדן שלה עולה על הרצון בחשיפה.
וכמו שכתבתי בגוף הטקסט,אני גם באמת סבורה שסקארלט מקנאה בי (כן,קראת נכון.היא - בי) בעניין הזה, שאני יכולה להיות ביפן ולטייל בגנים היפנים או לשבת במסעדה יפנית ולאכול בשקט מבלי שיטרידו אותי יפנים זרים בבקשות או אפילו "רק" יתעלקו" עליי במבטים מציקים.
כי היא (כבר) לא יכולה לעשות את זה ולהנות מכך,וזה פשוט מוציא את כל החשק, כשאתה לא יכול להסתובב בחופשיות וחסר מודעות לעצמך.
זה צורך פנימי עז בהכרה המונית, ואי אפשר להיפטר מזה, רק להדחיק.
לי יש את הצורך להתפרסם, ובגדול, אבל כשניסיתי, בקטנה, להתפרסם, התמוטטתי מזה די מהר.
אז בינתיים זה בגדר פנטזיה.
זאת בעיה כשיש בך צורך במידה שווה גם להיות מאוד מפורסם ומלך העולם, וגם להתסתגר ולהסתתר ושאף אחד לא יציק.
והכי גרוע זה שאתה כל הזמן נתון תחת ביקורת ועיניים בוחנות, כשאתה מפורסם.
כתבתי מאד משכנע (
תודה:-)),
כי באמת הייתי בתוך העור שלה!
(באנגלית זה נשמע יותר טוב)
קצת אשתף אותך (סתם כי בא לי) ,שהתלבטתי במי לבחור - בינה לבין לבר רפאלי,
כי שתיהן מבחינתי אלילות על בינלאומיות.
אבל בסוף החלטתי שעם כל הכבוד לבר (ויש כבוד!),
סקרלט מנצחת כאן מכל כיוון,זוית והיבט אפשרי.
אני מקווה שהבנת את המשל והמסר על הריקנות שבאשליית התהילה,
ולא רק הסתכלת בתמונה ההורסת שלה.
איזה סקסית..אולי שנייה רק לנעמי ווטס.
ויש סיכוי לא רע שהייתי מנסה להיות היא ליום אחד,
הייתי מפרגן לה סיום נהדר ליום הזה. מגיע לה.
(אבל כתבת מאוד משכנע)
ידעתי,
(ילד) קטן שלי
אל תהיה ילד!
למה שלא תפגין בגרות ותתן דוגמה אישית?
אני אספר הכל עם ריגבי תספר!
אני לא מספר רק כי אני רוצה להיות כמוה
:-)))))))))
פאנג'י,פסיכי שלי,
רציתי שתדע
שאני ממש ממש ממש אוהבת אותך
באמת,אני לא צוחקת.
אתה וריגבי הם הדמויות/זהויות כאן בקפה שהכי מסקרנות אותי!
אבל אני נותרת עם מיליון תהיות ושאלות ,
וחצי תאוותי בידי
אתם לא חושפים כלום אף פעם,
וזה מאד מתסכל אותי,
כי אני אדם שמאד מתעניין בזולתו.
שחורה שלי,
תודה על המחמאה
לא התכוונתי לשכנע אותך בנוגע לכך,כי גם אני מקנאה באיך שהיא נראית,ולא הייתי מתנגדת להיראות ככה.
אבל המסר היה לשכנע אותך שהדברים אף פעם לא נוצצים וזוהרים כפי שהם נראים,
ואני נגד (נגד נגד) הרצון הזה להיות מפורסם/ת.
אני לא מצליחה להבין איך אפשר לחשוק בכך.
ועל זה אני ממש לא מקנאה בסקרלט.
להיפך - ליבי ליבי עליה ואני חשה רחמים כלפי מי שחותר לכך.
הי, את טובה, ממש נהניתי :)
לא ששכנעת אותי לא לקנא בסקארלט על איך שהיא נראית...