פגשתי גברים אבודים
על גברים, פגישות, אבידות ומציאות. עליי
פוסטים פופולאריים
-
תחמיץ
20/12/09 | 975 צפיות
-
קריז
21/6/08 | 814 צפיות
-
יותר מכל אני מתביישת
24/6/08 | 1214 צפיות
-
הו, כמה נפלאים שדייך (3)
17/5/08 | 992 צפיות
-
יום שלישי שעה שניה - שיעור אמנות
28/9/09 | 1056 צפיות
-
חלום מוסרני
19/6/08 | 1104 צפיות
פוסטים אחרונים
- "פגשתי גברים אבודים" - תערוכה 27/4/11
- שיאים 21/6/10
- אגוזים וצימוקים 29/5/10
- חג בקיבוץ 23/5/10
- מהאקדמיה למילים 12/5/10
- עקיצות 5/5/10
:) :0
סמיילי בסוף משפט זה כמו הצחוקים המוקלטים ב"קרובים-קרובים" והסדרה האמרקאית עם הכושי הקטן והמצחיק שאני לא זוכרת איך קוראים לו, כי הייתי קטנה מדי בשביל להספיק לקרוא את התרגום.
היום בצהריים צעקתי "אני לא יודעת איפה החוברת של הפיות וגם לא אכפת לי!" והיא צעקה עליי בחזרה "אני רוצה את החוברת! אני לא ארגע אם לא תמצאי לי את החוברת!". צעקתי בחזרה. ניהיה לי צרוד בגרון ורציתי לבכות מרוב שהתבאסתי מעצמי. לא יודעת אם זה קשור אבל בהמשך היום היא היתה כזאת מותק. לא, לא מותק - מותקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקXמיליונים. לא יודעת אם זה קשור אבל גם אני הייתי קצת יותר
(אחרי הצהריים ראיתי בעיתון כתבה שמדברת על זה שמקובל היום להתייחס למכות בחינוך ילדים כאל טאבו, אבל שחלק גדול מההורים 88% נוהגים לצרוח על ילדיהם ונשאלה השאלה עד כמה זה פוגע בנפשם. האם יכול להיות הורה סמכותי בלי להרביץ, לצעוק, להעניש?) |
תגובות אחרונות
-
ארנה א
בתגובה על ציור
-
דנה.גל
בתגובה על אישה עם חולצת פסים
-
יעל חיון
בתגובה על סנטה תרזה - קדושה או זונה?
-
noontet
בתגובה על אישה מוכה
-
צילום בזמן אמת
בתגובה על הפיה הנרדמת
-
לוק סקיווקר
בתגובה על צילום משפחתי על האקליפטוס ליד נחל אלכסנדר
תגובות (32)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לצרוח זה בסדר גמור (לפעמים), עובדה, היא צורחת עליך חזרה - אתן שוות כוחות.
כל עוד זה הדדי אז זה בסדר. אחרת זו אלימות, מילולית, אבל עדיין אלימות.
ומה רע בסמיילי?
האינטונציה מאוד חסרה בהודעות מילוליות
במיוחד בקצרות
הסמיילי כבר הציל אותי מכמה מצבים
אם לאסוף את מה שאני מסכימה איתו -
(וכמובן לסייג שזה אצלי בתיק ההתארגנות, טרם הפכתי אמא{לה!} )
אנסה לשמור את הצעקות לכשרצים לכביש,
איזון זה מילת מפתח תמיד ואם וכאשר אוכל להציע את עצמי לעולם כאדם מאוזן בהתמודדות האישית עם הפחדים והפערים שהקיום ממילא מאתגר אותי איתם כל הזמן - בטח גם אצליח להקרין ולפעול מתוך איזון רב יותר למול ילדים,
להיות גוד אינאף מאדר נשמע לי כמו עיסקה מעולה
וסמיילים, קריצות, לשון בחוץ ועוד כל מיני סימנים עוזרים לאינטונציה אבל אין ספק שיש בהם אינפלציה, לפעמים על חשבון תוכן.
התגעגעתי ובאתי ושמחה שאצלך הכל נשמע כרגיל (במובן הכי טוב של הביטוי*)
* אני מרבה בסמיילים וזה נובע בעיקר מהקושי שלי להאמין שדרך מדיה מילולית מישהו יכול לקלוט את האינטונציה שלי עד הסוף. מאוד יכול להיות שאני טועה, אבל היי - גם אני לא מושלמת.
עכשיו ברצינות
איזון זה שם המשחק
יש הבדל תהומי בין הורה שמכה את הילד שלו עם חגורה כדיי להוציא תיסכולים , או סתם מתעלל ...
לבין הורה שרואה במכה בטוסיק מידיי פעם אמצעי לגיטימי במקרים קיצוניים להחזיר דברים לשליטה .
ואני אומר באחריות מלאה , שסוג הילד שהייתי , היה מחייב איפוס מידיי פעם , אחותי למשל מעולם לא קיבלה אף מכה .
אז היום הולכים לפסיכולוג שרושם ריטלין (לא מזיק לכאורה) ועוד 20 שנה לילד יהיה נזק בשריר הלב , מה יותר גרוע ?
ושוב אני לא מדבר על מקירים של אין ברירה והילד ממש קיצוני ...
כל אחד שלא מתיישר "קצת " עם המערכת , מנפקים לו כדור שירגע .
אז אולי הבעיה במערכת ?
קיוויתי שמישהו אחר יגיב.
אני לפחות מאמינה שכן היה אפשר בלי.
אבל תתפלא, או לא, שרבים חושבים כמוך.
(במחשבה שניה אולי אם האחים שלי היו מקבלים סטירה אני הייתי היום יותר בריאה ושלמה :)) )
אני משתדל לחסוך את הצעקות למצבים בהם ילד רץ לכביש לדוגמה.
לגמרי מסכימה איתךזה קל להגיד. נורא קשה ליישם. וגם, אולי לא נכון לגמרי:
יש חשיבות עצומה לדרך שבה אנחנו משתמשים בקול שלנו כשאנחנו מול ילדים
(ובכלל)- צעקה זה מצרך שצריך לדעת להשתמש בו נכון, בשעת הצורך. לא להוזיל
לא להשתמש כל הזמן, לחנך לדיבור. ובכל זאת, לדעת לא לפחד גם מזה.
(ואולי נדפק לי קצת הראש מעבודה שבה צועקים על 13 ילדים שסוחטים לך את הלב.
והדיבור הנהוג שם הוא כמה דציבלים מעל הנורמה..)
אני יוצא להגנת הסמייליים. כן, זה עילג, אבל זה חיוני במצבים מסויימים.
זה עוזר למשל כשרוצים לבטא משהו שבשיחה רגילה היה עובר באינטונציה.
לדעתי זה דוקא ממש בסדר, לצעוק, לצחוק, להתרגז, להשתנק או לבכות. אי אפשר לגדל ילדים לפי נוסחאות של פסיכולוגים חינוכיים, חכמים ונאורים ככל שיהיו. ולא שזה מזיק לדעת מה הנכון. אבל הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו הוא הידיעה שזה אנושי ואף טוב וחיובי להרגיש, גם אם אלה רגשות "שליליים". וכמובן, שאנחנו אוהבים אותם, גם כשאנחנו צועקים וצורחים ומאבדים עשתונות. סייג: בתנאי שרוב הזמן זה אינו המצב.
אני מקווה שבכל-זאת הם מקבלים תמונה יחסית שפויה של אמא, אבא וכולי..
היה שווה לחכות!
ד. לי אין שום בעיה עם סמיילי. רק הצבעתי על התופעה. כאילו אם שמת סמיילי בסוף משפט אני יודעת שאני אמורה לחייך. איכשהו זה התקשר לי אסוציאטיבית עם הסדרה שראיתי שהייתי בערך בגיל של הילדה שלי.. אבל זה גם כדי להרוג את האפשרות שהפוסט הזה יעסוק רק ביחסי הורים ילדים, צעקות וכד'.
באותו עניין, או שלא, שמתי לב שהמגמה בקפה היא יותר בורגנית-משפחתית לאחרונה... או ששוב אני מדברת רק על עצמי
ה. לגמרי מייק-אפ (לא בטוחה לגבי הסקס) היא לא הפסיקה לרקוד ולשיר לי שירים, ללטף, לחבק ולצייר לי ציורים.
ג. שניה אחרי הצעקות היא מצאה את החוברת בעצמה וחזר האושר למשכננו. ומה לעשות, גם אני לא מושלמת.
לגבי אחותי , הכוונה היתה שהיא לא הייתה בריאה ושלמה אם אני לא הייתי מקבל כמה מכות
אני לא חושב שאפשר היה להשתלט עלי כילד בלי איזו מכה פה ושם , וסביר להניח שאחותי לא הייתה היום בריאה ושלמה ללא כמה מכות מחנכות
כמובן שיש סיכוי שהיו דוחפים לי ריטלין , אבל אני מעדיף סטירה .כך לפחות אתה יודע שאתה לא זומבי מסומם .
אני מניח שאני לא ממשפופלרי בדעותי , מצד שני לא ראיתי בבית הספר של הבנות שהחינוך הנןכחי כזה מוצלח (וזה ממש ממש בלשון המעטה )
ב. מה שתיארת לא נשמע לי קשור לסמכותיות או להיעדרה, אלא להתפרצות של חוסר כוחות, מה שקורה לכולנו מדי פעם.
ג. לצעוק זה פוגע. אבל כולנו פוגעים / נפגע מדי פעם בילדים שלנו, זה בלתי נמנע - אכן, גוד אינף מאד'ר זה מה שחשוב. תארי לך שהיית חס וחלילה מושלמת?! :) איך הילדה הייתה צומחת ומתפתחת לעצמאות? לא הייתה לה שום מוטיבציה לאתר דרכים חדשות להתנהל בעולם.
ד. מה הבעיה עם סמיילים? ואיך זה בעצם קשור לשאר הפוסט? :) (אם מישהו חש שפגעתי לו באינטליגנציה עם הסמיילי הזה אז סליחה, בחיי שאין לי שום כוונה כזו)
ה. (זה חדש מהיום -) בדיוק היום הפסיכולוגית שלי טענה שבלי לדעת, ניסיתי לקבל ממנה אמפתיה על ידי זה שהייתי חמודה אליה. סיפרה שכשהיא אומרת לבת שלה שהיא לא יכולה לקבל משהו שהיא רוצה, הילדונת פתאום אומרת לה "אמא איזה שיער יפה יש לך!" אז כנראה שאת צודקת והמותקקקקקק שלך נהייתה מותק בתגובה, ואולי גם את. נו, זה כמו סוג של מייק-אפ סקס :))
לצרוח זה כמו להרביץ. אובדן שליטה ואשתונות. על בסיס קבוע זה לא אפקטיבי. ילד שצרחו עליו יהפוך לצורח בעצמו (או אפילו מכה)כמו שילד מוכה לרוב יהפוך למכה. זה לופ שקשה לצאת ממנו.
תודה לוויניקוט
קבלי את הקישור הזה, אפשר להוריד משם דיסקים שלמים ולצרוב. בהצלחה
לקטן קראו ארנולד ולגדול ויליס. לאחות המאומצת קימברלי ולאבא לא זוכר. היתה גם העוזרת שהתחלפה מתישהוא. לסדרה קוראים different strokes באמריקה, אז אני מניח שאפשר באינטרנט למצוא מידע.
בקשר לחינוך, אני שמח שאת פתוחה, כי האיש הזה מדבר תכלס, לא מלפסף יותר מדי.
ובקשר לעונשים, הוא אומר שאסור להעניש בצורה הזו "אם עוד פעם אחת תעשה את זה, לא תקבל ממתקים" פשוט כי זה יעבוד והילד ינצל את זה בהמשך.
הדרך היחידה להעניש היא למנוע מהילד משהו שהוא רוצה, אבל לא ישר. נניח שבועיים אחרי המעשה הרע הוא רוצה משהו, אז אומרים לו לא, בלי שום הסבר. בפעם השנייה שהוא מבקש אפשר להזכיר לו שכשאת ביקשת משהו, הוא לא עשה, וזו התוצאה. ככה את מראה סמכות ושכדאי לילד להקשיב לך בפעם הבאה, אחרת תבוא לו עוד פעם "מכה" בלתי צפויה כזו.
אבל באמת שווה לך לשמוע אותו. במקצוע שלו הוא מחזיר חזרה לחינוך החרדי נערים שהתפקרו, ויש לו ביקורת על החברה החרדית יותר מלכל חילוני שאין לו בכלל מושג מה זה. יש לו כל מיני סיפורים שיקרעו לך את הלב. לאחד מהם הוא קורא "תפילת מנחה בעין-שמר", זה משהו.
היום אכן מקבל לצרוח עליהם. אני עושה זאת עם מגאפון שאותו אני מצמידה לאוזן שלהם. התוצאות מדהימות.
א. להשקפתי, צעקות משדרות בדיוק ההיפך מסמכותיות. מי שמרגיש סמכותי לא חש צורך לצעוק.
ארנולד, כמדומני
ואיך קראו לילד - נלסון?
תיזהר שאני לא אתקיף אותך בסמיילים.
לא הבנתי - עונשים כתגובה ישירה זה כן?
זה לא שאני מחפשת מתכון או עצות של עשי ואל תעשי. אבל אם יש מישהו שמדבר דברי חכמה, אני תמיד מוכנה לשמוע. לפחות תיאורטית
אבל זה ממש עניין של ג'ינדר. 90% מהנשים עושות את זה ורק איזה 10% מהגברים (גברים?) .
אבל את צודקת.. הסמיילים האלה זה ממש זלזול באינטילגנציה של הקורא מהצד השני...
אבל זה ממש עניין של ג'ינדר. 90% מהנשים עושות את זה ורק איזה 10% מהגברים (גברים?) .
אבל את צודקת.. הסמיילים האלה זה ממש זלזול באינטילגנציה של הקורא מהצד השני...
תביא תביא
על טעם ועל ריח (הייתי גדול מספיק) (ולא צעקו עלי בזמן הסדרה) (ובחיים לא תתפסי אותי עם סמיילי)
עכשיו ברצינות, כי תרבות הפאנץ'ליין שרווחת היא לא ממש בשבילי.
ישנו רב בשם יחיאל יעקבזון. הוא מחנך חרדי שמרצה בהרבה פורומים. הקלטות שלו הן פנינות של הגיון-בריא בגידול ילדים, והן רלוונטיות לא רק לדתיים, למעשה מהר מאד ה"נופך" הדתי שיש לו נעלם ונשאר רק כרקע לחכמת חיים. אני, שאין לי כל קשר לחינוך, הייתי מרותק אליו במשך איזה חודש והוא העביר לי יופי את הנהיגות. אם תרצי להשיג משהו שלו, תגידי לי. ולא הייתי ממליץ לך עליו אם לא הייתי קצת קצת מכיר אותך, כי זה קל לפסול אותו רק בגלל היותו חרדי. ובשביל זה גם כל ההתנצלויות, הוא עד כדי כך חכם.
לפעמים צועקים, זה טוב, זה לא טוב, זה קורה.
וויניקוט הגדיר מושג The good-enough mother, שהיא לא מושלמת אבל טובה דיה.
משערת שאת כזו.
מקווה שגם אני.