פעם בשבוע אני פוגשת את סער, בגילי קשה לשחרר דברים מהילדות, אני לא מצליחה להבין האם אני זוכרת נכון או שאני ממציאה.

 כשאתה מרגיש שמשהו לא מכוון אצלך כמו שצריך , הצליל צורם, אבל אין לך שמיעה מוזיקלית , אתה בכלל לא יודע לזהות מה לא מכוון , למראית עין אתה מכוון אך יש איזה מיתר שהחליט לסרור, אבל ראבק הוא נראה בסדר. 

אין לי רעיון מה לא בסדר, מה גורם לרעשי הרקע.. 

אני יושבת מול סער ואין לי מושג ממה להתחיל , אני רוצה שהוא ישאל את השאלות, אך הוא שותק. 

לספר לו על ההורים שלי, לספר לו על איפה גדלתי, על מערכות היחסים הכושלות, אני כל כך רוצה לרדת לעומק, אבל אני לא מבינה לאן, אני לא מזהה את הבעיה.

 "יש לי פחד מכישלון" אני מכריזה כמנצחת. הנה מצאתי משהו שהרגיע את השתיקה הרועמת.

סער שואל למה אני חושבת כך, מה למה אני חושבת כך, אתה אמור לחשוב עבורי ואתה שותק, אז אני מביאה את הדיאגנוזה. בשביל מה ישבת 7 שנים באוניברסיטה בשביל לשתוק? ועוד במשמרת שלי? 

לספר לו על הילדות נראה לי בנאלי מדי, הרי לא אוכל לחזור לרחם של אמא שלי ולהיוולד מחדש עם סמל ISO על המצח, אלך לאבא שלי ואגיד לו שהוא שמוק?  

הוריי עלו לישראל באוניה, שתי מזוודות ושתי פעוטות ,אחיותיי. תמונות דהויות בשחור לבן או צהוב כהה מסגירות את הפחד והבלבול שאחז בשני הורי הנמלטים. מצוידים בשמות מלכותיים כאילו נלקחו מטרילוגיה הוליוודית עשויה היטב.אימי היפה חנוטה בשיער אסוף לבושה במיטב מחלצותיה העניים וציפורניה מטופחות היטב  ,פנים צעירים במבט מרוחק מסגירים את החרדה ,אוחזת בידי אחיותיי הגדולות המחפשות נחמה ביד רכה שתעביר את בחילת המסע. אבי נמוך הקומה ונטול כל אחריות אבהית הסתובב חסר שקט בין ההמון שכל כך הפחיד אותו. כשנכשל בניסיון למצוא פיסת אדמה בטוחה מבין גל האנשים היורד מהאוניה  הפנה זעמו אל אימי כמפיל אחריות .כך התחיל לו מסע ההישרדות, אישה שברירית וצעירה, איש קטן וחסר יכולות "בולי בגן ילדים", 2 ילדות מבוהלות, הן יודעות שמעכשיו הן המבוגרות. כבר יעברתו לנו את השמות , "תחזיקו חזק את דגל ישראל" מחייכת זו מהסוכנות ומתחת לרגליהן האדמה רועדת. כמה שנים לאחר מכן , אני נולדתי. 

 ולי יש את אותן העיניים , אני דומה לשניהם , אבל כל ילדותי חלמתי בהקיץ שירדנה ארזי היא אמא שלי ואדם הוא אבא שלי.

אולי עוד ילדים חולמים להחליף את ההורים שלהם אני לא מתיימרת לדעת.אך כשאני הקצתי מהחלום עדיין רציתי להחליף את ההורים שלי.

הורים כאלה שמכינים אוכל, שמשחקים איתך ומכינים איתך שעורי בית ובעיקר אוהבים אותך ולא רק מחכים שתעלם מחייהם כי אתה מפריע להם בשיגעונם, ובנוכחותך, בהיותך מכריח אותם לתפקד, מאמת אותם עם חוסר האחריות שאליה הם החליטו להיכנס, או שלא. 

הפערים בין מי שאתה לבין הסביבה בה גדלת , הם רעשי הרקע.אתה חי בין אנשים מסוג מסוים , אך כמהה לחזור אל השבט האבוד שאליו בעצם אתה שייך, אני פליטה בתוך גדר יפה.

 הסתרת ההורים, השקרים הבלתי נגמרים בכדי לייפות את המציאות , שלא יראו, שלא ידעו.

למראית עין אני אותו הדבר, גרה באותו הבית, לומדת באותו התיכון, לבושה אותו הדבר , רק הנפש שונה , הנפש שייכת לקבוצה שאתה כל כך סולד ממנה , כל כך מתנשא מעליה. לאט , לאט אני מבינה שאני יכולה להסתכל על פנקיסט במזרקה בדיזינגוף, על זונה, נרקומן או סתם מישהו ממורמר ולדעת שהמציאות שממנה הם באים , היא בעצם גם המציאות שלי. 

היה לי מזל, זו מהסוכנות שלחה את משפחתי למקום איכותי, מקום בו לכולם הדמנות שווה. יש לי מזל, כביכול הכל מצוין, יש לי קריירה, חברים טובים ואיכותיים, מראה משובח , אני בסדר גמור. מצפים ממך להיות בסטטוס מסוים , אני מצפה מעצמי להיות בסטטוס מסוים, דאגתי להיות בסטטוס מסוים, אבל בראש רצים דברים אחרים, הנפש גדלה בשכונת עוני ומכאן הפערים.

מישהו שאל אותי לא מזמן למה יש לי כל הזמן את הצורך לפרק את הקבוצה אליה אני שייכת, שיט עלו עלי!

אני חושבת שזה בגלל שאף פעם לא הייתי בקבוצה הנכונה, תמיד הייתי בחוסר , תמיד במרוץ להשלים את הפער.אני שרדנית , אני חושבת שלא יכולתי להיות חלק מקבוצה שבכל רגע נתון יכולה לעלות עלי ולהדיח אותי.

 אני נזכרת בסרט שראיתי כשהייתי נערה "יער האיזמרגד" חוץ מזה שכול הסרט הזה נראה כמו פרסומת לבירה זולה, הילד הלבן שנחטף ע"י האינדיאנים וגדל ביער כאחד מהשבט, גם לאחר שהוריו מצאו אותו לאחר שנים וניתנה לו האפשרות לחזור לחיק משפחתו, לחיים המודרניים , הוא בחר לחזור אל השבט. הוא הרי ידע ששם בשבט הוא מישהו, לוחם חזק ומוערך, אהוב .

ובעולם שלנו, אולי הוא נראה כמונו, אבל בליבו, בנפשו תמיד הוא יהיה אינדיאני. 

פערים...