כשקראתי ספרי הריון, נודע לי, שבנות נולדות עם כל מטען הבייציות שלהן. העובדה הזאת הפתיעה אותי. כמו בובות בבושקות אנחנו, מכילות את העתיד ואת העבר עוד לפני שהגחנו מהרחם.

אז סבתא שלי הכילה את הפוטנציאל של אמא שלי, ואמא שלי כשהיתה תינוקת זעירה כבר הכילה בתוכה את התא הזה , שהפך להיות אני. ואני את הבנות שלי, שבתוכן מסתמן כבר העתיד. וכך הלאה והלאה.כשאני מהרהרת בדבר הזה, אני מרגישה שהאימהות שלי לא תלויה באויר. היא חלק מתהליך אינסופי של גלגל החיים. אני מרגישה שייכת.

אמא שלי ואני. אמא שלי, שטעתה כל כך הרבה והשתדלה כל כך הרבה. עכשיו, אני יכולה להרגיש קרובה אליה רק מתוך ההזדהות. כשהיא מספרת על סבתא שלי, שלא הרשתה לה לקחת על הידיים תינוק בוכה על מנת שלא יהיה מפונק, אני יכולה להרגיש את חוסר האונים ואת הכאב. כשהיא מספרת על המחלות שלנו אני תופסת את הדאגה והעייפות. כשהיא מתארת כביסות אינסופיות של חיתולים מבד, אני קולטת את החריצות.

כעסתי הרבה על אמא שלי ועדיין כועסת פעמים רבות. אבל מדי פעם מתגנבת מחשבה על הבנות שלי כשיעמדו מולי ויגידו- את מרגיזה, את זקנה, את מציקה. זו מחשבה מטרידה.

בסדנאות להורים של מתבגרים אני מדברת על היכולת להכיל כעס ודחייה. אבל המחשבה על התינוקת שלי, שתעדיף אחרים על פני ותחמיץ אלי פנים מבהילה.

משהפכתי לאמא עוצמת הדברים התחדדה. השגיאות שנעשו, המאמצים שהושקעו, הקשר העמוק לאין שיעור עם אמא.בזכותה או כנגדה, כמוה או רק לא כמוה, בעזרתה או בלעדיה, מתוך געגוע או מתוך סלידה- אמא שלי היא מראה.

האם היא עוזרת לי היום? האם נוכחותה היום טובה לי? האם דמותה הישנה , כשהיתה גבוהה גבוהה ויצרה את עולמי מבצבצת פתאום , כשאני אוספת את הבת שלי בחיבוק ומרימה אותה באויר?מעניין אם אמא שלי, רואה בפני, לשבריר שניה את התינוקת, שהניקה לפני זמן רב, או אולי התרחקה כבר עד שרואה אותי כפי שאני:אשה עם ילדים משלה?

אמא מתרחקת ומתקרבת. האימהות מביאה אותי לפעמים להזדקק שוב לאמא , לתמיכה שלה. ולפעמים גורמת לי צורך עז להרחיק מעלי את השפעתה.    כמו בכל משבר זהות, אני משתמשת בה כדי להגדיר את עצמי- שונה, דומה, מזדהה או מתכחשת.

כשטוב לי באימהות ואני גאה , אני מתריסה מולה:אל תלמדי אותי אני יודעת לבד! כשקשה והאימהות מאכזבת, אני מרגישה כמו ילדה אבודה ונזקקת. בדרך כלל אז אני ממהרת להפגע מהביקורת שלה. לכעוס.

אמא שלי ואני אמא. כמה מסובך ורב ממדי הדבר הזה.והבנות שלי למשל, מסמנות עתיד בו לא אקח חלק. האם כמוני, יסתכלו בתמונות מילדותן המוקדמת ושם אמא צעירה והבית הישן? והן יחשבו, איך התפאורה של פעם מיושנת כל כך ואיך נידמה במבט לאחור, שהעולם היה מתוק יותר ואיטי יותר.. וכשיחשבו זאת, אני אהיה כמעט זקנה או זקנה, ומתקשה קצת להדביק את העולם המהיר ,החדש.העולם שלהן.

אני מנסה לראות את כל זה בדמיון, כדי להבין את המגבלות של אמא שלי ודרכן את המגבלות שלי. כדי להרגיש שדבר נובע מדבר ולהגדיל את הכוח של האהבה.