במוצאי שבת האחרונה שמעתי בפעם השלישית את פרי מרגוליס בסיפורה "פרי בטני" ולא השתעממתי לרגע אחד.
את סיפור הדרך האישי שוזרת פרי בתמונות- אפיזודות מחייה המאירות ומאיירות את הסיפור בפרטים אנושיים ונוגעים: צעדים ראשונים אל ברז מטפטף, הסנדביצ'ים שאספה אל תיקה בסוף ישיבת הנהלה לילדיה, המלאכים והבדידות לאורכה של הדרך.
פרי מספרת:
לפני קצת יותר מ- 20 שנה החל המסע. שניים יצאו אל הדרך- אם ובנה.
סיפור מרגש הנוגע בכל אחד מאתנו. על אמהות שתחילתה בחיים לצד המוות. על נתינה חסרת גבולות. על אלטרואיזם המונע מתוך תשוקה מטורפת להצליח וליצור שינוי אמיתי ועל הכנעת הבלתי אפשרי עד שהוא הופך לאפשרי ומוחשי.

נס לא היה פה- הייתה הרבה עבודה קשה. עבודה מפרכת ואמונה פנימית אשר פילסו יום אחר יום, קושי אחר קושי את הדרך.

פרי, אימא מיוחדת לילד מיוחד, מציגה את אורח החיים המובנה שהגתה ויישמה עבור בנה, שלב אחר שלב, מתוך אינטואיציה חזקה, דבקות במטרה ואמונה פנימית ביכולת להצלח. הסיפור המאלף שהיא מספרת לוקח את כולנו בשבילי המסע של אריאל ושלה.

כרעיונאית, קופירייטרית ואשת יחסי ציבור אני נאבקת לא פעם (פעם ביום לפחות) בדלותה של השפה העברית ובצורך למצוא מילים אשר יצירו מציאות אמינה ללא ותחושה מתאמצת מידי.
אתמול פגשתי את הטקסט שנכתב לפני כשלושה חודשים. (גילוי נאות אני הייתי שותפה לכתיבת המסמך)
קראתי אותו כבפעם הראשונה וכמי ששמעה את הסיפור אני מעידה כי הטקסט לא חוטא בסופרלטיבים מיותרים.

את פרי זכיתי להכיר בקורס ניהול קריירה של עופר ברייר והיא אחת מבוגרות המחזור שעומד להסתיים בימים אלה. בחמש השנים האחרונות פרי עוסקת בתחום משאבי אנוש, כרכזת תחום הסיוע לפרט בארגון תקשורת בינלאומי. במסגרת תפקידה מסייעת לעובדים במצוקה ובעת משבר.

במוצאי שבת שמעתי בפעם השלישית את פרי מרגוליס בסיפורה "פרי בטני" ולא השתעממתי לרגע אחד.

תקשיבו לה.