אין צלצול בפלאפון השנוא עלי יותר מזה של עובדי שייפ המתקשרים להזכיר לי שאני רשומה ולא מגיעה. "נו.....אולי נתאם לך אימון עם מדריך חמוד?" "מזמן לא הגעת"....ועוד נדנודים שכאלה. הם הגיעו למצב שהם מתקשרים אלי פעמיים ביום כדי להזכיר לי - שאני שונאת להתעמל.  תאמינו לי אך ניסיתי כמעט את כל החוגים - הם משעממים אותי, מעצבנים אותי ועוד יותר מרגיזים אותי כשמגיעה מדריכה צעירה, חטובה, מלאת אנרגיה בשמונה בערב כשאני מרגישה כמו עוף מכובס ומרוט נוצות. ניסיתי פילטיס, ניסיתי מדרגות (ומאז אני עולה רק במעלית), ניסיתי ספינינג (הכסא קטן ולא מתאים  - מה הם חושבים, שיש לי ישבן של גיל 9?), ניסיתי מכשירים ושכבתי על מתקן כדי לעשות כפיפות בטן. נשכב בכסא המקביל אלי בחור צעיר והתחיל לעודד אותי "כל הכבוד לך, תמשיכי כך" - הרגשתי לפחות כמו אמא שלו.. בקיצור, זה לא עושה לי את זה.

חשבתי על עוד אפשרויות: לרוץ בלילה ברחובות - המחשבה הזו החזיקה בדיוק דקותיים ואז נזכרתי שאני פוחדת מהצל של עצמי ועוד בלילה - גם לא רואים את הצל...חושך....

אני נואשת. זקוקה נואשות להזיז את עצמי. חולמת על מידה קטנה, להיות מוצקה....איזה מזל שניתן לבלף בחלום ולחלום בפורטוגזית.....