היום הרשתי לעצמי להתרסק

סתם כך,ללא סיבה מיוחדת

זה לא לוקסוס שאני מרשה לעצמי בדר"כ.

כולם מצפים ממך להיות חזקה ביותר.

אז הרשתי לעצמי קצת ליפול ולבכות.

מה יש,גם אני אנושית.

אני לא עשויה מברזל.

לא שהיה דבר מיוחד,

אבל השאלה "לאן"הדהדה כה הרבה

עד שכאב התפשט באיזור החזה.

שאלתי עצמי:לאן את הולכת?

מה את עושה מעתה ואילך.

למה הגעת עד לכאן?

השאלות נותרו ללא מענה.

ובפנים חלחל רגש שכזה

שהלך והתגבר והפך לגוש כבד וחונק

וכל הדרךבלכתי בכיתי מבפנים

ולא ניתן היה לראות את הדמעות מבחוץ

כי מי רוצה לראות פרצוף חמוץ?!

וכשהגעתי הביתה התרסקתי.

נפלתי והתפרקתי.

תחילה לקחתי נשימות ארוכות

ואז הטלטלה שהחלה מבפנים עלתה וגאתה וכמו הר געש התפרצה

עד שהרגשתי איך הלב נחצה לשניים

ומתפרק לרסיסים שבעתיים

 וחשתי כיצד אני  מתנפצת מבפנים

ואחרי כמה זמן החלטתי לאסוף את השברים,

לטרוף מחדש הקלפים ולהתחיל מהתחלה

כי בצורה הזאת אי אפשר להמשיך.

אספתי עצמי בשארית כוחותיי

והחלטתי להמשיך את חיי.

בצורה הטובה ביותר שאפשר