אביב, כביכול למען טובתה של אלין, פנה אליה בבקשה שלא תתנהג כך. אלין שכנראה רגישה מאוד לדימויה החברתי (תופעה מועצמת בגיל ההתבגרות ויש לזכור שאלין היא רק בת 19, גיל בו הצורך בהשתייכות החברתית גדול מכל גיל אחר) ובעלת בטחון עצמי נמוך בכישורייה החברתיים, הגיבה בחרדה קשה, בבכי ובחוסר אונים, בתחושה עמוקה של "אני לא בסדר", "אני לא מתאים", "אני לא יכול", "אני אהיה לבד כי אף אחד לא ירצה להיות איתי".
יש לזכור שבאי הבודד של האח הגדול, הדימוי האישי-החברתי מועצם פי כמה מאשר בחיים הרגילים, החור השחור באישיות עלול להיות מועצם פי עשרות מונים, אין לנו מפלט ויכולת להירגע כמו בחיי היום יום ולאזור כוחות הלאה. זהו אי מבודד מהעולם החיצון, אבל האדם איננו מבודד חברתית, אלא נמצא בתוך מסכת בלתי פוסקת של אנשים משועממים, חיות טרף על שתיים ערמומיות לא פחות מחיות הג'ונגל, שמעבר לתזונה ולמשימות מנצלים את מרבית זמנםלתככים ולקנוניות.
אנחנו, הצופים מהצד, יושבים בסלון בביתנו, נינוחים ומוגנים וצופים מהצד במראה של חיינו במאה העשרים ואחת. בעיניי, זוהי ההישרדות האמיתית בחיינו. היכולת לחיות בקרבת אחרים ויחד עם זאת להיות שונה, לעומת תוכנית "הישרדות" על איזה אי טרופי שלו שגם שם אמנם יש קשיים חברתיים לא בטלים, אך הסביבה הפיזית, היא איננה הסביבה הטבעית לנו המערביים החיים בנורמות מערביות המתייגות על כל שעל וקשיים פיזים רבים אינם מנת חלקנו בחיינו היום יומיים.
במקרה הזה כמו במקרים רבים בחיינו, האמת היא באמצע. אביב נטל לעצמו את הזכות להיות שופט ולשפוט את מעיין. הוא אינו יודע את גבולות עצמו!!! נשאלת השאלה, האם הוא באמת פעל מתוך דאגה לאלין, או שמא מתוך הנטיה שלו לשיפוטיות, דהיינו מתוך צורך אישי שלו?
אביב- בעל הבטחון העצמי, ומאידך אלין-הצעירה הרגישה והתמימה, הם דוגמה מצויינת לכך, שלמרות הצורך החברתי שלנו להיות מוערצים ונאהבים על ידי חברינו, עלינו לדעת לעמוד על שלנו בזקיפות קומה ולעשות הפרדה בין גבולות הזולת לגבולותינו ולגבור על חרדותינו החברתיות המוטבעות כה עמוק באישיותינו ובקלות רבה יכולות (אצל רבים מאיתנו) להציפנו ברגשות אשם ואשר בקלות רבה יכולות להיות מתומרנות ע"י חברינו "הכישרוניים". השניים בסיטואציה הספציפית הזאת, אחת מני רבות, מהוים דוגמא מצויינת לכיצד אנו עוסקים בשיפוטיות כה רבה ובמניפולציות כדי לספק את צרכינו על חשבון צרכיו של הזולת! |