שמי רונן אריאלי, בן 35, נשוי בלי ילדים, ארכיטקט תוכנה באינטל, ואשתי עורכת דין המתמחה בזכויות יוצרים באינטרנט.

אני בן יחיד לזוג מהגרים שעלו לארץ מרומניה, והמטרה שלהם בחיים הייתה לקבל את תואר ההורים המצטיינים. כמובן שאין פרס כזה אבל אחרי שאתאר לכם מה עשו אולי תוכל להבין למה הפרס הזה מגיע להם.

מאז שאני זוכר את עצמי, לא הייתי צריך לנקוף אצבע. הם החליטו שלי לא יחסר דבר וקנו לי : בגדים, צעצועים, משחקים, האכילו אותי, השקו אותי. הורי מימנו עבורי כל חוג שהיה אפשרי, שחיה, נגינה, ספורט, בניית טיסנים, אתלטיקה, מחשבים, וג'ודו.

תמיד היה לי כסף בכיס, דמי הכיס שלי היו 100 ₪ לשבוע בבית ספר עממי, ובתיכון זה כבר עלה ל500 ₪ לשבוע. זה היה נוח מאוד, הייתי מאוד פופולארי, תמיד היה לי כסף להלוות לחברים.

כמובן שאת לימודי באוניברסיטה הם מימינו, וכדי שלא אתאמץ בדרכים קנו לי רכב חדש לגמרי תאמינו לי שכך היה,  קרעתי את הניילונים בעצמי.

כאשר התחתנתי, (לא הם לא הכירו לי את אשתי עשיתי את זה לבד) התחלתי להרגיש את הלחץ והבנתי שהמצב בעייתי. הורי גרו בתל אביב, אז ברחנו לחיפה בתירוץ שזה קרוב יותר לעבודה באינטל.

 כתגובה הורי התעקשו לקנות לנו דירה, ולא עזר לנו כלום, ובנוסף  יום אחרי שנכנסנו לדירה, הגיע משאית עם הריהוט הכי חדיש: נטוצ'י לסלון,  טושיבה lcd לסלון, מטבח חדש של רגבה וחדר שינה של ארבע נגרים.

 בגלל המרחק, הם היו באים אלינו לביקור כל שבועיים ומתנחלים אצלנו בדירה 10 ימים. היינו מצחצחים את הדירה קודם לכן כדי שלא יעשו כלום, אבל אימא שלי השתלטה על המטבח ואבא שלי על הקניות, מסכנות הקופאית בסופר, בניסיון נואש לשמור על עצמאותי  עמדתי מול הקופאית וניסיתי לשכנע אותה שתיקח את כרטיס האשראי שלי ולא את שלו....

כדי להראות להם  שאנו עצמאים, שלחתי להם מתנות, אולי  יבינו כשלחתי להם עץ זית ננסי יקר מסין,  אבא שלי התקשר ואמר לי שהוא שתל יער על שמי  בירושלים. הבנתי שבדרך הזו הם לא יקלטו שאני בוגר.

יום אחד בלילה מיואש, בא לי הרעיון של החיים, לא היה לי מה להפסיד!

בפעם הבאה שהורי באו לביקור הדו-חודשי, דאגתי לכך שהמקרר יהיה ריק, הבית לא מסודר ולא נקי, לא התרחצנו, ישבנו אני ואשתי כל היום מול הטלויזיה וצפינו בסרטים, השארנו לכלוך על השולחן, שלחתי את אבא שלי לקנות לנו דברים מהסופר נשארתי בבית וכשרחץ את המכונית שלי אמרתי לו אבא כל הכבוד, אתה יכול גם לשאוב את השטיחים. לא הוצאנו את הכלב, לקחתי חופשה מהעבודה, ואמרתי להורי שנמאס לי לעבוד ושהם יממנו אותי, אחרי שלושה ימים הורי לקחו אותי ואת אשתי לשיחה.

"אתם צריכים להתבגר, אנחנו עוזרים לכם להיות פרזיטים, הם אמרו והלכו".